ע"א 1834/07 חיים קרן נ. פקיד שומה גוש דן

1.

לפני בקשה להוספת טענה לערעור. עניינו של ההליך - ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (מיום 19.11.06), במסגרתו נקבעה חבותו של המערער בתשלום מס בגין פיצוי שקיבל, מתוך סכום כולל של פיצוי שנפסק לזכות קבוצה בשמה פעל במסגרת תובענה ייצוגית.

2.

המערער מבקש להוסיף טענה חדשה לערעור נוכח הלכה חדשה בעניינו, שיש בה לטענתו כדי לייתר את הדיון במספר סוגיות הנדונות בתיק. במסגרת ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי , (לא פורסם,22.04.07) (להלן: הלכת סמי ), הפך בית משפט זה הלכה רבת שנים לפיה, משעה שקבע פקיד השומה את המס בצו שבכתב נפסק "מירוץ הזמנים" לפי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה) ורואים את ההשגות כאילו נדחו (ע"א 568/78 פקיד השומה נ' יצחק ביר בע"מ , פ"ד לג(3) 735 (1979), להלן: הלכת ביר ). בהלכת סמי

נקבעה הלכה חדשה לפיה המועד הקובע לצורך עצירת "מירוץ הזמנים" אינו מועד ההחלטה של פקיד השומה אלא מועד מאוחר יותר. באותו מעמד, קבע בית המשפט תחולה למפרע להלכה, אשר חלה, לטענת המערער, גם על עניינו התלוי והעומד. המערער טוען כי

העלה הטענה כי יש לדחות את צו המשיב בשל התיישנותו לפני בית המשפט קמא, אולם, נוכח הלכת ביר ונוכח פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כולל של בית המשפט קמא, סבר כי אין כל טעם להיאחז בטענה העומדת בסתירה לפסיקה מחייבת. ולפיכך הסכים שטענה זו לא תידון לפני בית המשפט קמא. כעת מבקש הוא לשוב ולטעון בנדון.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. לשיטתו, לו בחר המערער להחזיק בטענתו להתיישנות, ובית המשפט קמא היה דוחה אותה על בסיס הלכת ביר , אזי ודאי שהיה רשאי המערער להעלות הטענה להתיישנות במסגרת הערעור. אולם כעת לאחר שהמערער ויתר על טענת ההתיישנות בערכאה הדיונית ובית המשפט קמא הגיע למסקנותיו על בסיס עובדה מוסכמת הסותרת את טענת ההתיישנות, לפיה הצו שהוצא על ידי פקיד השומה תקף, אין הוא יכול להעלות את טענת ההתיישנות מחדש בערכאת הערעור. הבסיס העובדתי המוסכם, לטענת המשיב, מוציא את המקרה הנוכחי מגדר המקרים עליהם תחול הלכת סמי למפרע. עוד נטען, כי המבקש מסתמך על ראיות ועובדות שלא הובאו לפני בית משפט קמא ולא הגיש בקשה בצירוף תצהיר כנדרש לבית משפט זה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להוספת נימוק, להתקבל. סמכות בית - המשפט לתקן הודעת ערעור מעוגנת בתקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 וככל שמ דובר בתיקון הנעשה לפני שהוחל בדיון בערעור, הגישה היא ליברלית (ע"א 1147/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק נ' הוד אווז משחטה (לא פורסם, 1.4.2000). המטרה היא לאפשר לערכאת הערעור לדון בשאלות השנויות במחלוקת, תוך מניעת סרבול של הדיון ופגיעה בצד שכנגד. עם זאת, יש לבחון, הין היתר, אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בבית משפט קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או לעיכוב בתהליך הטיפול בערעור (ע"א 8204/99 - הפניקס הישראלי חברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם 18.4.2000)). השאלה היא אפוא שאלה של שיקול דעת. אין חולק כי התיקון המבוקש בענייננו משמעו שינוי מהותי ויסודי של התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט קמא ושעל

בסיסה התקבל פסק הדין נשוא בקשה זו. בא כוח המערער הודיע (במסגרת דיון קדם משפט מיום 14.12.04, לפני בית המשפט קמא) כי הוא מוותר על טענה מקדמית להתיישנות. על בסיס וויתור זה הוגשה לבית המשפט קמא הסכמה לפיה "המשיב קבע את הכנסות המערער בצו לפי סעיף 152 (ב) לפקודה", והתייתר הצורך לערוך ברור עובדתי אשר

לשאלת

ההתיישנות ותוקפו של הצו. במצב דברים זה, ניצב המערער לפני קושי של ממש עת מבקש הוא להעלות מחדש את טענת ההתיישנות, אפילו מ דובר בטענה המבוססת על שינוי ההלכה. למרות זאת, מסקנתי היא כי יש לאפשר את התיקון המבוקש. הטעם לכך הוא הקביעה הברורה העולה מהלכת סמי לעניין תחולתה על הליכים תלויים ועומדים (פסקה 14 לפסק הדין). בנסיבות אלו, קיים בסיס מספיק לעניין הטענה בנדון, ובית משפט זה, בערעור, יוכל להחליט אם לקבלה או לדחותה, או ליתן סעד אחר בנדון, בשים לב, בין היתר, לנסיבות המקרה כמו גם לטענת המשיב לעניין התשתית העובדתית שבנדון והמשקל שיש לתת לויתורו של המערער על טענת ההתיישנות בבית המשפט קמא. מסקנתי זו בדבר מתן האפשרות לתקן את הודעת הערעור כפי המבוקש, מקבלת משקל נוסף בשים לב לעובדה כי טרם הוגשו הסיכומים בנדון.

5.

התוצאה היא, כי דין הבקשה להתקבל והמערער יוכל לטעון בערעורו גם להשלכת הלכת סמי

על המקרה הנדון. הודעת ערעור מתוקנת בהתאם תוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו, ובהמשך לכך יוצא צו מחודש לסיכומים בכתב. ככל שירצה המערער להסתמך על ראיות חדשות, יגיש בקשה על פי סדר הדין, שתידון לגופה. אין צו להוצאות בבקשה זו. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.