ע"א 1860/16 פרנקו - זמור כנרת נ. הורביץ ערן

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל ) ב-ת"א 59306-10-15 מיום 10.2.2016. בתמצית אציין כי המבקשים הגישו תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין ולפיצויים נגד המשיב ואביו. התביעה נגד האב נמחקה בטרם הוגש כתב הגנה ובגין כך נפסקו לחובת המבקשים הוצאות בסך של 8,755 ש"ח. בהמשך ביקשו המבקשים למחוק את התביעה גם נגד המשיב מבלי שיחויבו בהוצאות, וזאת לאחר שהמשיב הגיש תגובה לבקשת המבקשים למתן צו מניעה וכן כתב הגנה ובטרם נשמעו ראיות בתיק.

2.

בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת התביעה, אך חייב את המבקשים בהוצאות המשיב בסך 58,500 ש"ח. בית המשפט נתן דעתו לשלב שבו הסתיימה התביעה וקבע כי יש לראות במשיב כמי שזכה בהליך. נקבע כי הגם שהתביעה הגיעה לסיומה בטרם נשמעו ראיות ובכך נמנע תשלום נוסף, בקשת המחיקה הוגשה רק זמן קצר עובר למועד שמיעת הראיות ולאחר שהתקיים דיון בבקשה למתן צו מניעה והוגש כתב הגנה. בית המשפט ציין כי על פי הפסיקה יש לפסוק לזוכה שכר טרחה ריאלי, וקבע כי שכר הטרחה ששילם המשיב לעורך דינו הוא סביר, שכן הוא תואם את התעריף המומלץ של לשכת עורכי דין לתביעות מסוג זה. על יסוד האמור, נפסק סכום ההוצאות הנ"ל.

3.

המבקשים, המיוצגים על ידי המבקשת 1, הגישו ערעור על פסק הדין ובו טענו, בתמצית, כי סכום ההוצאות שבו חויבו חריג ביותר ואינו סביר בשים לב לשלב שבו הסתיימה התביעה ובהתחשב בהתנהלותו חסרת תום הלב של המשיב. עוד נטען כי לא ניתן לראות במשיב כמי שזכה בהליך, שהסתיים ביוזמתם ומבלי שהתקיימו הוכחות, וכי סכום ההוצאות שנפסק אינו ריאלי בכל קנה מידה.

לצד הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפני. המבקשים גורסים בבקשתם כי סיכויי הערעור גבוהים הואיל ובפסק הדין נפלה טעות משפטית. עוד הם טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם משום שככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין, "דבר תשלום ההוצאות ייודע לכל האישים החשובים אשר מכירים את המשיב ואת המבקשים, אשר יראה כאילו המשיב זכה בתביעתו... כך שהנזק שייגרם לעבודתה ותדמיתה של המבקשת יהיה בלתי הפיך, בעוד היא למעשה בחרה למחוק את תביעתה". הוסבר כי המבקשת 1 היא עורכת דין מוכרת באזור מגוריה, שהוא גם אזור מגורי המשיב. עוד נטען כי המבקשים אינם יכולים לשאת בתשלום כה גבוה של הוצאות מפאת "מצבם הכלכלי". כמו כן, נטען כי למשיב לא ייגרם נזק ממשי כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, בכל הקשור בחיובים כספיים כגון החיוב בהוצאות משפט, נטיית בית המשפט היא שלא לעכבם אלא במקרים חריגים ביותר [ ראו למשל: ע"א 1970/14 פנץ נ' יצחקי , פסקה 4 (7.10.2014); ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל , פסקה 13 (3.4.2013) והאסמכתאות שם]. המקרה שלפני אינו נמנה עם מקרים יוצאי דופן אלו. ראשית , טענת המבקשים לפיה אין ביכולתם לשאת בתשלום סכום ההוצאות הועלתה בצורה סתמית וכללית, מבלי שבוססה ונתמכה בראיה כלשהי. זאת ועוד, המבקשים אף לא טענו כי מצבם הכלכלי בכי רע, אלא הסתפקו באמירה הסתומה כי תשלום ההוצאות יקשה עליהם "בשים לב למצבם הכלכלי". שנית , לא מצאתי ממש גם בטענה לנזק תדמיתי שייגרם למבקשת 1 כתוצאה מ"זכייה" כביכול של המשיב בהליך. טענה זו נשענת על השערות וסברות גרידא ולא על עובדות או ראיות. יתר על כן, לא שוכנעתי כי הפגיעה התדמיתית הנטענת עלולה להסב למבקשת 1 נזק ממשי בנסיבות העניין. סיכומו של דבר, איני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. משכך, איני רואה צורך להידרש לסיכויי הערעור.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשת תגובה, אין צו להוצאות.