ע"א 1873/16 דוד סויסה נ. הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

בקשה למתן סעד זמני בערעור, במסגרתה מתבקש עיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 12.1.2016 בת"א 47682-09-12 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' מקובר), בגדרו הורה בית המשפט על סילוק ידם של המבקשים מן המקרקעין נשוא הערעור בתוך שלושים יום ממועד מתן פסק הדין.

רקע

1.המבקשים הם חקלאים העוסקים לפרנסתם בגידול גידולים חקלאיים שונים, לרבות פירות וירקות. המשיבה היא אגודה שיתופית חקלאית בעלת זכויות חכירה ממנהל מקרקעי ישראל באדמות באזור אשקלון בשטח כולל של כ-817 דונם.

2.בחודש אפריל 2008 חתמו המבקשים והמשיבה על הסכם בו התחייבה המשיבה למסור למבקשים קרקע בשטח של 607 דונם (להלן: השטח ) לצורך עיבוד וביצוע נטיעות, וזאת תמורת סכום של 200,000 ש"ח לשנה עבור השנים 2015-2009 וסכום של 60,000 דולר לשנה עבור השנים 2024-2016. תקופת ההסכם נקבעה ל-15 שנים מיום חתימתו, עם אפשרות להארכתו לתקופות נוספות של עד 10 שנים במצטבר.

3.המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי ובה תבעו פיצויים בגין הפרת ההסכם, בטענה לפיה המשיבה לא הקצתה להם את מלוא שטח הקרקע שהתחייבה למסור להם, וכי היא לא סיפקה להם את מלוא מכסת המים שהתחייבה לספק על-פי ההסכם. בעקבות כך, נטען, נגרמו למבקשים הפסדים ניכרים. המשיבה הגישה תביעה שכנגד לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש.

4.בפסק הדין שניתן על-ידי בית משפט קמא, נדחתה תביעת המבקשים והתביעה שכנגד שהגישה המשיבה נדחתה בעיקרה, אך ניתן צו לסילוק יד מהמקרקעין אשר הורה למבקשים לפנות את כל שטח הקרקע שקיבלו מהמשיבה תוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין – 12.1.2016.

הבקשה

5.בבקשה נטען כי במהלך חודש אוקטובר 2015, זרעו המבקשים בשטח גידולי תלתן, המיועדים לשמש למאכל בהמות. גידולים אלה תלויים בגשמי החורף ואמורים להגיע לשיא צמיחתם בחלוף כחצי שנה ממועד זריעתם, בשלהי חודש אפריל 2016. את היבולים שנקצרים, כך נטען, נדרשים המבקשים להותיר בשדה לייבוש במשך כעשרה ימים ממועד הקציר, ורק לאחר מכן ניתן לאסוף את הקציר ולהשתמש בו לייעודו. משכך, עותרים המבקשים לעיכוב ביצוע הצו המורה על סילוק ידם מהשטח עד ליום 20.4.2016.

6.המבקשים טוענים כי בסמוך לקבלת פסק הדין הם פנו למשיבה, וביקשו כי תאפשר להם להשתמש בשטח עד ליום 20.4.2016. הנחת המבקשים הייתה, כך נטען, כי המשיבה תיעתר לבקשתם, ולא תידרש התערבות משפטית בסוגיה זו. אלא שלמרות נכונות ראשונית מצד המשיבה לאפשר את השימוש בשטח עד התאריך האמור תמורת דמי שימוש מקובלים, בהמשך, על-פי המתואר בבקשה, ביקשה המשיבה להתנות את המשך השימוש בשטח בכך שיבטלו את הערעור שהגישו על פסק הדין. בהמשך, כנטען, הציגה המשיבה דרישות כספיות מופרכות: המשיבה דרשה 60,000 ש"ח עבור שימוש בשטח של 300 דונם למשך חודשיים, וזאת בעוד שעל-פי טענת המבקשים, דמי השימוש שנהוג לגבות עבור שימוש בשטח כאמור למשך שנה שלמה עומדים על סך של 45,000-30,000 ש"ח (תלוי אם המדובר בקרקע לגידולי בעל או קרקע לגידולי שלחין). לאחר פניות רבות מצדם של המבקשים, הסכימה המשיבה להפחית מדרישתה 10,000 ש"ח בלבד, והעמידה את דמי השימוש על סך של 50,000 ש"ח. כן דרשה המשיבה מהמבקשים להפקיד בידה ערבות בנקאית אוטונומית על סך 100,000 ש"ח לשם הבטחת פינויים מהמקרקעין בתום תקופת השימוש הנוספת שביקשו.

משכך, נטען, לא נותרה למבקשים ברירה אלא לפנות לבית המשפט בבקשה לתיקון הערעור שהגישו, על מנת שתתווסף לו עתירה לדחייתו של מועד הפינוי (ככל שדרישתם לביטולו המוחלט של צו הפינוי תידחה), ולצדה בקשה לסעד ארעי וסעד זמני שיתירו להם להשתמש בשטח עד להשלמת הליך הקציר.

7.בבקשה נטען כי סיכויי הערעור טובים, ובפרט הסיכוי לקבלת התיקון המתבקש ביחס למועד הפינוי, שכן המדובר בשגגה מובהקת שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר כלל לא נדרש לגורלם של הגידולים אשר זרעו המבקשים ולא התחשב בפרק הזמן שעוד נותר לגידולים אלה עד שיהיו מוכנים לאיסוף ומתאימים לייעודם. כן נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, שכן אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין לא יוכלו המבקשים להיכנס לשטח ולקצור את הגידולים וההשקעה הכספית הגדולה אשר נאמדת בכמה מאות אלפי שקלים, כמו גם עמלם, ירדו לטמיון. לעומת זאת, כך נטען, הנזק שייגרם למשיבה אם יעוכב ביצוע פסק הדין, הוא נזק קל בר-שיפוי כספי בהתאם לדמי השימוש המקובלים עבור שימוש בשטח חקלאי.

8.בתגובת המשיבה לבקשה נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף מחמת שיהוי כבד, שכן פסק הדין ניתן ביום 12.1.2016 והורה למבקשים לסלק ידם מהשטח עד ליום 11.2.2016, אך המבקשים הגישו בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין רק ביום 31.3.2016. עוד נטען כי גם פנייתם הראשונית של המבקשים למשיבה על-מנת לקבל את הסכמתה לשימוש בשטח למשך פרק זמן נוסף נעשתה רק ביום 6.3.2016, ולא "בסמוך לקבלת פסק הדין", כפי שטענו המבקשים בבקשתם.

לגופם של דברים נטען כי הערעור שהגישו המבקשים אינו בעל סיכויים טובים, ובפרט טענתם באשר ל"שגגה המובהקת" שנפלה בפסק הדין כשנקבעה מסגרת הזמן לסילוק ידם של המבקשים מהשטח. נטען כי המבקשים מעולם לא העלו בפני בית משפט קמא טענה כלשהי בעניין מסגרת הזמנים הרצויה מבחינתם לסילוק היד, ולא עתרו לסעד כלשהו בקשר לכך.

באשר למאזן הנוחות נטען כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן המשיבה הבהירה גם למבקשים עצמם כי היא אינה מתכוונת לפגוע בגידולים שזרעו או ליטול אותם לעצמה. המשיבה הסכימה ליתן למבקשים הרשאה להוסיף ולעבד את הגידולים ולקצור אותם עד ליום 20.4.2016 בתמורה לדמי שימוש ראויים ולמסירת בטוחה לפינוי השטח במועד. לחלופין, ואם הצעת המשיבה לא תתקבל, הבהירה המשיבה כי היא תגדל את התלתן בעצמה, תקצור אותו ותמכור אותו, ואת התמורה היא תעביר למבקשים לאחר שתנכה את הוצאותיה והפסדיה. משכך, נטען, דחיית הבקשה לא תוביל לנזק בלתי הפיך למבקשים, שכן המדובר במחלוקת כספית גרידא העוסקת בגובה דמי השימוש הראויים.

דיון והכרעה

9.לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה נראה כי גם המשיבה אינה מתנגדת להותרת גידולי התלתן בשטח עד לתאריך המבוקש – 20.4.2016, והיא אינה עומדת על סילוק ידם המידי של המבקשים מהשטח ועל ביצועו של הצו שניתן על-ידי בית משפט קמא לאלתר. משכך, נראה כי יש מקום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולדחות את קיום הצו לסילוק ידם של המבקשים מהשטח עד ליום 20.4.2016, כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסך 25,000 ש"ח עד ליום 14.4.2016 לשם הבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבה. איני נדרש במסגרת החלטה זו לשאלת גובה דמי השימוש שעל המבקשים לשלם למשיבה עבור השימוש בתקופת עיכוב הביצוע, והיא תוכרע במסגרת ההליך המתאים, ככל שיהיה בכך צורך.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בכפוף להפקדת סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית עד ליום 14.4.2016.

הבקשה לתיקון הערעור תועבר לטיפול הרשמים.