ע"א 2007/12 רות הרמלח נ. עו"ד אלון ריחני

במסגרת בירור בקשתם של המערערים לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, הועלתה שאלת סיווגה הנכון של החלטת בית המשפט המחוזי – פסק-דין או "החלטה אחרת" – והשאלה הנגזרת אם רשאים היו המערערים להגיש ערעור בזכות כנגד ההחלטה.

המבקשת היא רעייתו של המבקש, המצוי בהליך של פשיטת רגל. בשנת 2003, עוד בטרם נקלע החייב להליך פשיטת הרגל, הוא מינה את המבקשת כ"מוטב בלתי-חוזר" בפוליסות ביטוח אצל המשיבות 4-2. המשיב 1 – המנהל המיוחד – פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות לגבי העברת כספי הפוליסות לקופת הכינוס. בהחלטתו מיום 19.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי השאלה אם בשנת 2003 יכול היה החייב להעביר את זכויותיו בקופות לרעייתו היא פועל יוצא של השאלה אם באותו מועד הוא היה זכאי למשוך בעצמו את הכספים. בית המשפט קבע כי התשובה לשאלה זו האחרונה נגזרת מסיווגה של הקופה ומהתקיימות תנאים מסוימים. לפיכך נפסק כי בקשתו של המשיב 1 מתקבלת במובן זה שההכרעה לגבי כל קופה תיעשה בהתאם לסיווגה ולמועד תחילת ההפקדות בה, קרי:

מקום בו מדובר בקופה לעצמאי, יהיו הכספים שייכים לאשת החייב אך ורק אם עובר לשנת 2003 חלפו חמש עשרה שנים לפחות מיום תחילת ההפקדה. ואילו מקום בו מדובר בקופה לעובד, הרי שנוכח העובדה כי החייב טרם הגיע לגיל 60 באותו מועד קובע, עולה כי לא יכול היה להעביר זכויותיו בשנת 2003, ואי לכך אין להעברה זו תוקף, קל וחומר שלא כלפי הנאמן בפשיטת רגל.

כנגד החלטה זו מופנה הערעור. המשיב 1 טוען כי לא מדובר בפסק-דין שניתן להשיג עליו בזכות, אלא ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. לטענת המשיב 1, בהחלטת בית המשפט המחוזי הותוו העקרונות הכלליים שלאורם ייקבע אם אכן רשאי היה המערער לקבוע את רעייתו כ"מוטב בלתי-חוזר". בהמשך להחלטה נדרשו חברות הביטוח להציג למשיב 1 נתונים מסוימים שעל בסיסם ייושמו העקרונות שהותוו. משהועברו הנתונים פנה המשיב 1 לבית המשפט בבקשות פרטניות להעברת סכומי-כסף לקופת הכינוס. במצב דברים זה, כך סבור המשיב 1, בית המשפט לא סיים את מלאכתו בהחלטתו מיום 19.1.2012, ולא נתן הוראות ספציפיות לגבי הסכומים שיועברו לקופת הכינוס. לפיכך, גורס המשיב 1 כי משהגישו המערערים הליך של ערעור בזכות (45 ימים לאחר מתן ההחלטה) – דין ההליך להיות מסולק על-הסף.

עמדתם של המערערים שונה. לדידם, בית המשפט המחוזי הכריע באופן סופי בסוגיה העקרונית שהונחה לפתחו, וקביעה זו מהווה פסק-דין לכל דבר ועניין, וודאי ביחס למערערת שהיא צד שלישי בהליכי הכינוס המתנהלים כנגד החייב. לדעת המערערים, עניינים טכניים הנוגעים למשיכת הכספים ולכימותם, קרי: ליישום הכרעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 19.1.2012, יש לראותם כטפלים, ואין בהם כדי לשנות מסיווגה של ההחלטה המהותית כ"פסק-דין".

לאחר העיון ראיתי לקבל את עמדתם של המערערים בסוגיית הסיווג. הצדדים לא נדרשו להוראת סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ומיקדו את טענותיהם בשאלת סופיותה של ההחלטה מיום 19.1.2012. אף אני אלך במתווה זה שכן מכל מקום, לשיטתי, יש לראות בהחלטה "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות.

מעיון בהחלטה עולה כי בית המשפט המחוזי ראה בה משום הכרעה בבקשה שבאה לפניו; בית המשפט אף חתם את החלטתו באמרו כי "בקשת הנאמן מתקבלת...". אמת, בית המשפט לא קבע קביעות ספציפיות לגבי כל קופת גמל, אלא פירט את אמות המידה שלפיהן תיעשה – "באופן פשוט", כלשונו – ההכרעה הפרטנית. בעקבות זאת אסף המשיב 1 נתונים מחברות הביטוח ופנה לבית המשפט המחוזי בבקשות נוספות למתן הוראות, שעניינן יישום אמות המידה שנקבעו בהחלטה מיום 19.1.2012. איני סבור כי יש בכך כדי לגרוע ממעמדה של ההחלטה העיקרית כ"פסק-דין". בהקשר זה יש לזכור כי קיימים לא פעם מצבים שבהם בית המשפט נותן פסק-דין בתובענה שיש בו הכרעה סופית-עקרונית אך אין בו "שורה תחתונה" חישובית-מספרית, ולפעמים פסק-הדין אף מותיר פתח להשלמות מסוימות. בכך אין כדי לגרוע בהכרח ממעמדה של ההחלטה כ"פסק-דין", ואם ניתנו אחר-כך החלטות נוספות בעלות אופי ביצועי, הן נחשבות "החלטות אחרות" בשל אופיין הטפל (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 767 (מהדורה ז, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 2817/91

מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78 (1996); יצוין כי לעיתים ההחלטה הנוספת עשויה להיחשב "פסק-דין משלים" הנתון גם-הוא לערעור בזכות – ראו עניין אבנר

הנ"ל, בעמ' 83-82).

על-יסוד האמור, לא מצאתי לנכון להורות על סילוק ההליך שבכותרת על-הסף.

עתה אפנה לבחינת בקשת הפטור. הנתון הבסיסי הוא שהחייב-המערער מצוי תחת צו כינוס (המקור להליך פשיטת הרגל, כך נראה, הוא ערבותו של החייב לחובותיה של חברה מסוימת). עם זאת, הנתונים שהובאו בבקשה באשר למצבם הכלכלי של המערערים וליכולתם לגייס את סכום העירבון אינם מספקים כלל, והאסמכתאות שצורפו לבקשה מעטות ולוקות בחסר. די שאציין לעניין זה כי המסמכים היחידים שצורפו לבקשה הם שני תלושי משכורת של המערערת ושני דו"חות שהגיש החייב (ללא מסמכים התומכים בנתונים הכלולים בדו"חות). במסמכים אלה לא סגי כדי להציג תמונה שלמה, מדויקת ומבוססת לגבי המצב הכלכלי של המערערים, והדברים ברורים אף בלי להיזקק לטענות המשיב 1 באשר לתמיהות שעלו בהליך פשיטת הרגל. יודגש כי לא הוצגו תלושי משכורת של המערער, לא הוצגו דפי חשבון בנק ואף לא חשבונות שוטפים או הסכם שכירות. כמו-כן אין בבקשת הפטור התייחסות, לא כל שכן פירוט מלא ותיעוד הולם, על-אודות האפשרות להסתייע בסביבה הקרובה לשם גיוס כספי העירבון (ראו בש"א 6411/11 שני נ' עו"ד חבר, נאמן לנכסי החייב

(טרם פורסם, 3.10.2011); בש"א 9998/09

ונדר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 17.12.2009)). עוד יצוין כי המערערים מיוצגים על-ידי עורך-דין, ובבקשה אף נטען כי החייב נושא בעלויות הייצוג. משלא הוכח אחרת, יש להניח כי המערערים יכולים באמצעות אותם מקורות לממן גם את העירבון, אשר מטרתו להבטיח מקור לגביית הוצאות שייפסקו לצד שכנגד, ככל שייפסקו.

לאור האמור אין מקום למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון. האגרה תשולם תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו. תוך אותו מועד יופקד עירבון, שבנסיבות העניין יעמוד על סכום מתון של 12,000 ₪. בהיעדר תשלום והפקדה כאמור יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא הודעה נוספת.