ע"א 2014-23 ע"א 2014-23

בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) בת"א 22326-11-18 מיום 8.1.2023 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחו תביעת המבקש ותביעה שכנגד שהגישו ארבעה מהמשיבים. בבקשה שלפניי מתבקש כי יוארך תוקפו של הצו הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא, המורה על איסור דיספוזיציה בנכס שבבעלות משיבה 3, כך שזה יעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור.

תמצית האירועים ופסק דינו של בית משפט קמא

1.המבקש ומשיבים 2-1, 5-4 ו-8-7 (להלן: משפחת אמסלם) חתמו ביום 3.11.2010 על הסכם לפיו המבקש יעביר למשפחת אמסלם שני סכומים, האחד על סך 83,000 דולר (להלן: התשלום הראשון) והאחר על סך 150,000 דולר (להלן: התשלום השני), אשר ייועדו לשיפוץ שלוש דירות בבעלות המשפחה. בתמורה, לאחר מכירת הדירות, יוחזרו למבקש הסכומים ששילם ויתרת התמורה תחולק בין הצדדים באופן שווה כך שהמבקש יקבל חצי מהסכום ומשפחת אמסלם את חציו השני (להלן: ההסכם). הצדדים אינם חלוקים על כך שהמבקש העביר את התשלום הראשון למשפחת אמסלם.

2.ביום 11.11.2018 הגיש המבקש תביעה נגד משיבים 2-1 ו-9-4, וזאת בטענות להפרת ההסכם, למרמה ולהונאה. בתביעה נטען כי חרף העברת התשלומים הראשון והשני וכן תשלום נוסף בסך 80,000 דולר, בני משפחת אמסלם הפרו את ההסכם ומכרו שתיים משלוש הדירות ללא ידיעת המבקש וללא שיתופו בתמורה מהן. יצוין כי הדירה השלישית נמכרה על ידי כונס נכסים שמונה במסגרת הליך פשיטת רגל שנפתח לבקשת משיבים 7 ו-8. עוד נטען כי בני המשפחה מכרו דירה נוספת שנועדה לשמש כבטוחה להתחייבויותיהם כלפי המבקש וזאת חרף רישומה של הערת אזהרה לטובתו. ארבעה מבני משפחת אמסלם הגישו מצדם תביעה שכנגד ובה טענו כי המבקש הפר את ההסכם בכך שכלל לא העביר לידי המשפחה את התשלום השני.

3.יחד עם התביעה הגיש המבקש בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, במסגרתה ביקש כי יינתן צו איסור דיספוזיציה ביחס לדירה שנמצאת בבעלות משיבים 1 ו-2. בבקשה נטען כי קיים חשש ממשי שבני משפחת אמסלם יבריחו את נכסיהם, כך שאם התביעה תתקבל לא יהיה למבקש מנין להיפרע את הכספים המגיעים לו. בית משפט קמא (כב' הנשיא אהרן פרקש) נעתר לבקשה. בהמשך לכך, משפחת אמסלם הגישה בקשה לבטל את הצו הזמני, וזו נדחתה ביום 23.12.2018, לאחר שבית המשפט מצא כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לביסוס הטענות בתביעה. אשר למאזן הנוחות, בית המשפט קבע כי זה נוטה לטובת המבקש, בהתחשב בכך ששתי הערות אזהרה שנרשמו לטובתו אינן מסייעות לו להבטיח את קיום חיובי משיבים 2-1 ו-5-4 כלפיו. לבסוף העיר בית המשפט כי תינתן למשיב 1 אפשרות להעמיד בטוחה חלופית ששוויה לא יפחת מ-1.5 מיליון ש"ח. ביום 24.3.2019 התקבלה בקשת משיבים 1 ו-2 להמיר את צו איסור הדיספוזיציה כך שזה יחול ביחס ל-3 חנויות מסחר שמשיב 1 הוא הבעלים בשרשור שלהן (דרך משיבה 3 שנמצאת בבעלותו) (להלן: הנכס).

4.ביום 8.1.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. נוכח המחלוקת העובדתית בשאלה האם התשלום השני הועבר על ידי המבקש למשפחת אמסלם, ומכיוון שטענות המבקש להפרת ההסכם תלויות בכך ששאלה זו תיענה בחיוב – הדיון בפסק הדין החל בבחינת עניין זה. מסקנתו של בית משפט קמא הייתה כי לא הוכח שהמבקש העביר את התשלום השני למשפחת אמסלם, וזאת בין היתר נוכח הממצאים הבאים: היעדרה של אסמכתה כתובה להעברת התשלום; גרסתו של המבקש בעניין אופן העברת התשלום השני, כפי שהוצגה על ידו בחקירתו הנגדית, נמצאה תמוהה ובלתי סבירה; המסמכים שהוצגו על ידי המבקש בשלב מאוחר של ההליך על מנת להוכיח את העברת התשלום סתרו את גרסתו הקודמת בעניין; לא הובאו ראיות שמצופה היה שיוצגו על מנת לבסס את גרסתו העובדתית של המבקש. עוד נמצא כי שאר הראיות שהוצגו על ידי המבקש להוכחת העברת התשלום השני אינן בעלות משקל של ממש ואינן משנות מן המסקנה כי נטל ההוכחה בעניין לא הורם.

עוד הוער בפסק הדין כי ניכר שבין הצדדים התנהלו התקשרויות נוספות המעוררות רושם בעייתי, רבות מהן במזומן, שאותן הצדדים בחרו במודע שלא להציג לבית המשפט. שאר מסקנותיו של בית משפט קמא אינן נוגעות לבקשה דנן, ולפיכך אין צורך להרחיב עליהן בשלב הנוכחי.

5.לאחר מתן פסק הדין, ביום 18.1.2023, הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא כי צו איסור הדיספוזיציה יוארך עד להכרעה בערעור. משיבים 2-1 ו-5-4 התנגדו לבקשה. ביום 29.1.2023 הורה בית המשפט על מתן צו ארעי לאיסור דיספוזיציה, שיעמוד בתוקפו עד למתן החלטתו של בית משפט זה בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. יחד עם זאת, בית המשפט העיר כי ספק רב אם קיים טעם למתן הסעד הזמני בהתחשב בנסיבות ההליך, בדגש על הממצאים העובדתיים שבפסק הדין, לרבות בדבר מהימנות המבקש. מכאן הבקשה שלפניי.

טענות המבקש

6.ביום 9.3.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצידו בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור, כך שצו איסור הדיספוזיציה ביחס לנכס יעמוד בתוקפו. זאת, משום שסיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי בית משפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לראיות שהציג המבקש, אשר מלמדות על העברת התשלום השני והפרת ההסכם על ידי משפחת אמסלם. המבקש מתייחס בבקשות, בין היתר, לראיות הבאות: העברת התשלום הראשון, דבר שאינו שנוי במחלוקת; רישומה של הערת אזהרה לטובת המבקש על דירה בבעלות משיב 1, דבר שגם הוא אינו שנוי במחלוקת; העובדה כי משפחת אמסלם לא טענה, עד לפתיחת ההליך, כי התשלום השני לא שולם לה; העובדה כי משפחת אמסלם לא פעלה לביטול ההסכם חרף טענתה להפרתו; קיומו של הסכם נוסף בין המבקש ומשיב 8 המסדיר את אופן תשלום החוב של משפחת אמסלם למבקש, אשר מאגד את כלל הסכומים שמשפחת אמסלם חייבת למבקש, לרבות התשלום השני; קיומן של המחאות בנקאיות שנתן משיב 8 למבקש ואשר משקפות את חובה של משפחת אמסלם כלפיו; ועוד.

באשר למאזן הנוחות, נטען כי משפחת אמסלם פועלת באופן תרמיתי דרך קבע, הן ביחסיה עם המבקש והן בכלל. נטען כי משפחת אמסלם יצרה מצגים רבים לפיהם בכוונתה לפרוע את חובותיה כלפי המבקש, אולם במקביל היא פעלה למנוע מן המבקש לממש את זכויותיו. כך, היא הסתירה מהמבקש את מכירת הדירות מושא ההסכם ורוקנה מערכן את הערות האזהרה שנרשמו להבטחת חיוביה כלפיו, בין היתר באמצעות מכירת זכויותיהם של משיבים 1 ו-2 בדירה ברחוב רש"י בירושלים (להלן: הדירה ברש"י) למשיב 9. עוד נטען כי קיים חשש שבנוסף למשיבים 7 ו-8, שנפתחו בעניינם הליכי פשיטת רגל, גם בעניינו של משיב 1 ייפתחו הליכי פשיטת רגל וזאת נוכח ריבוי ההליכים המתקיימים בעניינו. לעמדת המבקש, כל זה מלמד כי קיים חשש שאף אם ערעורו יתקבל, לא יהיה בידיו להיפרע את חיובי המשיבים כלפיו. לכך מוסיף המבקש כי במסגרת תיק פלילי המתנהל נגד משיב 1 (צ"א 48267-05-21 מדינת ישראל נ' אמסלם) ניתן צו חילוט זמני על הנכס, ולפיכך לא יהיה בקבלת הבקשה הנוכחית כדי לגרום נזק נוסף.

7.ביום 2.4.2023 הוגשה תשובת המשיבים לבקשה למתן סעד זמני, במסגרתה הם התנגדו בתוקף להארכתו למשך תקופת הערעור. בין היתר, צוין כי לטובת המבקש רשומה הערת אזהרה על זכויותיהם של משיבים 1 ו-2 בדירה ברש"י. אמנם על הדירה רובצת משכנתא, אשר לטענת המשיבים מוערכת בכמיליון ש"ח, אך אף לאחר הפחתת סכום זה, שוויה של הבטוחה של המבקש נאמד בסכום הגבוה מ-2 מיליון ש"ח. המשיבים הוסיפו כי לאחר מתן פסק הדין, הם פנו אל המבקש בהצעה כי הם ישיבו לו סכום של 58,000 דולר (הוא התשלום הראשון שאין מחלוקת שהמבקש שילם, בניכוי 25,000 דולר של פיצויים מוסכמים הקבועים בהסכם) ובתמורה המבקש יסכים למחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתו על הדירה ברש"י (הצעה זו הועלתה על ידי בית משפט קמא כהערת אגב בפסקה 9.א. לפסק דינו). לטענת המשיבים, המבקש לא השיב להצעה זו ולפיכך הערת האזהרה עומדת בעינה.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.תקנה 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מקנה לבית המשפט שלערעור סמכות להורות על מתן סעד זמני לתקופת הערעור "בתנאים שייראו לו". כידוע, מערער המבקש כי יינתן סעד זמני לטובתו במהלך תקופת הערעור ניצב בפני משוכה משמעותית, שכן דחיית תביעתו על ידי הערכאה הדיונית עומדת לו לרועץ (ע"א 6737/19 קוגן נ' אלטרץ, פסקה 15 (15.1.2020); ע"א 9692/16 שאול אסרף ובניו חברה לבנייה בע"מ נ' יעקב ואלעזר אברהמי חברה לבנייה בע"מ, פסקה 16 (18.1.2017)). לפיכך, בפסיקה נקבעו שני תנאים מצטברים למתן סעד זמני בערעור, המקיימים ביניהם מקבילית כוחות: יש להוכיח הן כי סיכויי הערעור טובים והן כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני, כך שעלול להיווצר קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור (ע"א 10798/04 בר דוד נ' בר דוד, פסקה 4 (13.12.2004); ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 14 (20.2.2020)). בנסיבות ענייננו, לא מצאתי כי המבקש עמד בנטל להוכיח את התקיימות התנאים למתן הסעד הזמני המבוקש גם בערעור.

10.בכל הנוגע למאזן הנוחות, לא מצאתי כי זה נוטה באופן מובהק לטובת המבקש. הסעד הזמני המבוקש נועד לתת בידי המבקש, למרות שתביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בטוחה לקיום סעד כספי, ככל שהערעור יתקבל. ומכלל ההן נלמד הלאו – הבקשה אינה מבוססת על טענה של המבקש לזכות ביחס לנכס בו מדובר (שלוש החנויות השייכות למשיבה 3). במצב דברים זה, ומשנדחתה התביעה הכספית על ידי הערכאה הדיונית, נדרשת הצדקה חזקה ומשכנעת על מנת להותיר על כנה את הבטוחה שנקבעה בטרם בירור התביעה. לא השתכנעתי כי הצדקה שכזו הוצגה.

11.כך, במיוחד, בהינתן שלטובת המבקש עדיין רשומה הערת אזהרה על הדירה ברש"י, אשר נרשמה בהתאם להסכם. על אף שנראה כי הצדדים אינם חלוקים שזכויות משיבים 1 ו-2 בדירה נמכרו למשיב 9, הרי שכל עוד רשומה הערת האזהרה לטובת המבקש, קיימת מניעה לרישום הזכויות מכוח עסקת המכר על שמו של משיב 9 (סעיף 127(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). המבקש אמנם טען בתשובתו כי עסקת המכר עם משיב 9 רוקנה מתוכן את הערת האזהרה שרשומה לזכותו, אך לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו, והנטל בעניין זה רובץ לפתחו. מהמידע שהובא לפניי עולה שעסקת המכר עם משיב 9 לא הסתיימה ברישום לטובתו בנכס, ולפיכך, אם ערעורו של המבקש יתקבל, הוא יוכל לפעול למימושה של הערת האזהרה. לעת עתה, דומה כי די בהערת האזהרה האמורה, כדי לאזן בין האינטרס של המבקש להבטיח את זכויותיו אם יזכה בערעור לבין האינטרס הנוגד של המשיבים. למען הסר ספק אבהיר כי כל עוד לא ניתנה החלטה שיפוטית אחרת, אין למחוק את הערת האזהרה על הדירה ברש"י עד לסיום הליך הערעור.

לא נעלם מעיני, כי לטענת המבקש ניתן ביחס לנכס מושא הבקשה דנן (שלוש החנויות) צו חילוט זמני לטובת המדינה (וראו את החלטתה של כב' השופטת ברק-ארז בעניין זה בע"פ 3144/22 אמסלם נ' מדינת ישראל (13.11.2022)). המבקש ציין זאת כדי לתמוך בטענתו כי לא ייגרם נזק משמעותי למשיבים ממתן צו זמני ביחס לנכס. אולם, טענה זו פועלת לשני הכיוונים. כך, שכן בנסיבות אלה לא רק שלא הובאה כל הוכחה לכך שהנכס יוכל לשמש לפירעון החוב לו טוען המבקש, אלא שכל עוד צו החילוט הזמני עומד בתוקפו, ממילא אין חשש משמעותי כי המשיבים יפעלו להברחת הנכס. קיומו של צו החילוט מחליש אם כך הן את אינטרס המשיבים שלא יינתן הסעד הזמני המבוקש לתקופת הערעור, והן את אינטרס המבקש בקבלת הסעד הזמני האמור.

12.בהינתן שמאזן הנוחות אינו פועל לטובת המבקש דווקא, נדרש הוא להצביע על סיכויי ערעור גבוהים יחסית. אין בדעתי לצלול לעומק סיכויי הערעור במסגרת בקשת עיכוב ביצוע. די לי אם אומר כי, מחד גיסא, מדובר בערעור עובדתי, אשר אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בו (ראו, למשל, ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (15.1.2004)); ואולם, מאידך גיסא, בפי המבקש מספר טיעונים הנסמכים על מסמכים שמן הראוי לתת עליהם את הדעת, ובוודאי שלא ניתן לדחות אותם בקש. עם זאת, בשקלול הדברים, ובשים לב לאמור ביחס למאזן הנוחות, לא השתכנעתי כי הוצגו לפניי טעמים המצדיקים לקבוע שסיכויי הערעור מטים את הכף לטובת היענות לבקשה.

13.סוף דבר, הבקשה נדחית. מבוטל בזאת הצו הארעי שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 29.1.2023. במכלול הנסיבות, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות ביחס לבקשה זו.