ע"א 211/17 יעקובוביץ דוד נ. עו"ד נשר שלומית (רענן)- הנאמנת על נכסי החיי

לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בפש"ר 787-07 שניתנה על ידי השופטת י' קראי-גירון

ביום 24.11.2016.

רקע עובדתי

1.נגד החייב, דוד יעקובוביץ (להלן: החייב ), ניתן ביום 31.8.2008 צו כינוס לבקשת נושה וביום 22.1.2009 הוכרז החייב פושט רגל. הנכס נשוא ההחלטה הוא דירת מגורים בחיפה, שהזכויות בה היו רשומות על שם הוריו של החייב (להלן: הנכס ו ההורים ,

בהתאמה). היורשים של ההורים, בחלקים שווים, הם החייב ושתי בנותיו, רונית יעקובוביץ' (להלן: רונית ) ויערית יעקובוביץ' (להלן: יערית , וביחד: המבקשות ).

2.על רקע זה פנתה הנאמנת לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לפירוק שיתוף בזכויות בנכס, בטענה שלחייב יש זכויות בשליש מהנכס. כמו כן, ביקשה הנאמנת לחייב את רונית, המתגוררת בנכס, לשלם שכר דירה ראוי לקופת הכינוס החל מחודש ינואר 2011 ועד לפינוי הנכס. לבסוף, ביקשה הנאמנת לפרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת זכויות החייב בנכס, לנהל משא ומתן והתמחרות עם המציעים ולהביא לאישורו של בית המשפט הסכם מכר עם המציע של ההצעה הגבוהה ביותר. במסגרת הבקשה אף מונה שמאי להערכת שווי הנכס.

המבקשות טענו, כי משום שהחייב נטל כספים ללא רשות וביתר מחשבונות הבנק של ההורים, בניגוד לצו הירושה, הוסכם בין היורשים (היינו, החייב והמבקשות) כי זכויותיו של החייב בדירה, מכוח הירושה, יועברו למבקשות בחלקים שווים. החייב עצמו מתגורר בחו"ל ולא נטל חלק בהליך בבית המשפט המחוזי, אולם בא כוחו של החייב מייצג גם את המבקשות, ועל כן נכח בדיונים והשתתף בהם.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנאמנת, לאחר ששוכנע כי לחייב יש שליש מהזכויות בנכס וקבע שהמבקשות לא הרימו את הנטל להוכיח קיומו של הסכם תקף בו ויתר החייב על זכויות אלה. נקבע, כי כל עוד לא נרשמו זכויותיהן הנטענות של המבקשות בחברה המשכנת, הרי שכל הענקה של זכויות החייב בנכס על פי הסכם (שלא הוכח) נעדרת תוקף משפטי כלפי כולי עלמא, ולנושי החייב הזכות לדרוש את מימושן. באשר לשווי הזכות בנכס קבע בית המשפט כי יש להסתמך על חוות הדעת השמאית שהוגשה, ודחה את טענותיהן של המבקשות לפיהן ראוי היה לחשב את ערך הנכס לפי ערכו נכון למועד מתן צו הכינוס. כן דחה בית המשפט את טענותיה של רונית לעניין זכויותיה כדיירת מוגנת בנכס. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתה לפיה אין לחייבה בדמי שימוש ראויים משנת 2011, אלא רק בחלוף 90 ימים מההחלטה, ובלבד שמימוש זכויות החייב בנכס לא יושלם בתקופה זו.

נוכח האמור, הורה בית המשפט המחוזי על פירוק השיתוף בנכס והתיר לנאמנת לפעול למימוש זכויות החייב בנכס בדרך של קבלת הצעות לרכישת הנכס, לרבות מהבעלים הנוספים של הנכס, עריכת התמחרות וקביעת הצעה זוכה. כל טיוטת חוזה שתושג תועבר לאישור של בית המשפט. בית המשפט קצב לנאמנת 60 ימים לביצוע האמור. עוד קבע, כי האמור יבוצע ללא פינוי הנכס, אולם הוסיף, כי היה ואי פינוי הנכס יפגע במאמצים להשאת התמורה או במאמצי הנאמנת למימוש זכויות החייב ולא יהיה שיתוף פעולה בעניין זה מצד המבקשות, תוגש בקשה נוספת לפינוי הנכס.

הבקשה לעיכוב ביצוע

4.המבקשות הגישו את הבקשה שלפני, לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה. אשר לסיכויי הערעור; טוענות המבקשות כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא נתן תוקף להסכם חלוקת העיזבון שנכרת בין החייב ובין המבקשות שכן הסכם שכזה אינו חייב להיות בכתב, אלא די בהסכם בעל-פה ועל דרך של התנהגות.

המבקשות טוענות, כי במשך העשור בו מתנהל הליך פשיטת הרגל נגד אביהן הן סבלו קשות מרדיפתה של הנאמנת תוך פגיעה ממשית בשלוות חייהן, ומשמעותה של ההחלטה דנן - אם תיוותר על כנה - היא הותרתם של רונית וילדיה ללא קורת גג. לטענת המבקשות, בעוד הן פעלו בתום לב וניסו לא להעמיס על קופת הכינוס, הרי שהנאמנת פעלה בחוסר תום לב ונקטה בהליך זה בשיהוי ניכר, על מנת ליהנות מעליית ערך הדירה. לטענת המבקשות, עוד בטרם חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה, כבר הגישה הנאמנת בקשה לפינוי המבקשות מהדירה, בטענה של אי שיתוף פעולה. עוד טוענות המבקשות כי בפרסומים בעיתונות לא הבהירה הנאמנת שמדובר במכירת שליש מהזכויות בדירה מאוכלסת. לו הדירה תימכר, הדבר ירוקן את הערעור מתוכן.

המבקשות מעלות מספר טענות חלופיות. ראשית, הן טוענות כי גם אם ייקבע כי לחייב יש זכויות בנכס הרי שחלקו הוא 1/6 ולא 1/3, היינו רק החלק אותו קיבל החייב מאמו. שנית, הן טוענות כי בית המשפט לא דן בטענתן שיש להן זכויות כדייר מוגן בנכס, מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. שלישית, טוענות המבקשות כי חוות דעתו של השמאי שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי שגויה מיסודה, שכן היה עליה להתייחס לשווי הדירה נכון ליום תחילת ההליכים נגד החייב או למצער יום מתן צו הכינוס, ולא נכון לשנת 2015.

תגובות המשיבים

5.הנאמנת טוענת כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאים עובדתיים, לרבות סתירות בגרסאותיהן של המבקשות בין ההליך דנן לבין הליכים משפטיים קודמים להם היו המבקשות צד. עוד נטען כי המבקשות לא הוכיחו קיומו של הסכם חלוקה כטענתם. אשר לטענה כי לחייב זכויות רק בששית מהנכס, אין בה כל ממש, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם צו קיום הצוואה וצו הירושה של ההורים. גם הטענה כי חוות הדעת שגויה אינה נכונה ומבוססת על טעות משפטית. אשר למאזן הנוחות, טוענת הנאמנת כי על אף שככלל כשמדובר בפינוי מדירת מגורים נוטה בית המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שמקום בו סיכויי הערעור נמוכים תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע, גם כשמדובר בפינוי מדירת מגורים.

6.כונס הנכסים הרשמי, שגם הוא הגיש תגובה לבקשה, הדגיש כי עיכוב בביצוע המימוש יגרום נזק לנושים שתעוכב זכותם לקבל דיבידנד (בשים לב לכך שהליכי חדלות הפירעון נגד החייב החלו בשנת 2008 על ידי נושה פרטי ואין נכסים נוספים שניתן להיפרע מהם).

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בבקשה ובתגובות המשיבים, אני סבור כי דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל. אמנם, לא התרשמתי כי סיכוייו של הערעור הם גבוהים, שכן קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי נראות לכאורה סבירות ומבוססות; אלא שמאזן הנוחות במקרה זה מכריע את הכף לטובת היעתרות לבקשה. הלכה היא, שכאשר מדובר בפינוי דירת מגורים ייטה בית המשפט להיעתר לבקשות שעניינן עיכוב הפינוי, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים, זאת נוכח החשש שאם יתקבל בסופו של דבר הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו [ע"א 5491/15 מלכה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.1.2015)]. מסקנה זו מתחזקת, לטעמי, במקרה דנן, דווקא נוכח משך הזמן שחלף מאז מתן צו הכינוס, שאינו מלמד על דחיפות יתרה בניהול ההליכים.

אשר על כן, מתקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.