ע"א 2235/18נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ. אדמונד לזרוב ואח'

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.1.2018 (ת"א 42781-01-12; סגן הנשיא י' כהן ), אשר הורה למערערת – חברה קבלנית שהקימה את הבניין בו רכשו המשיבים דירות מגורים, אך גם בחלוף כשני עשורים לא מילאה את התחייבותה לרישום הבניין כבית משותף, ולרישום הבעלות בכל דירה על שם רוכשה – לפצות את המשיבים בגין נזק לא ממוני שנגרם להם כתוצאה מהפרת הסכמי המכר. על פי השקפתה, ראוי לעכב את ביצוע פסק הדין "ככל שהוא נוגע לסכומים שנפסקו למשיבים 4, 5, 6, 8, 9, 17 ו-18" (להלן: הקבוצה ) – ולחלופין, להורות על הפקדת סכומים אלה בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור שהגישה.

2.

בערעורה, משיגה המערערת על קביעותיו של בית המשפט קמא, וטוענת כי כלל לא הפרה את הסכמי המכר – משום שמילאה אחר "חיוב ההשתדלות" שעוגן בהם. כך או כך, היא סבורה כי המשיבים לא השכילו להוכיח נזק כלשהו, ולא הצביעו על קשר סיבתי בין הנזק להפרה המיוחסת לה, ומכאן שלא היה מקום לפסוק לזכותם פיצוי. זאת ועוד, גם בהנחה שנגרם למשיבים נזק מסוים, הפיצוי שנפסק אינו מידתי – בייחוד ביחס למשיבים שלא רכשו את הדירות במישרין מהמערערת, והמתינו לרישום הבית המשותף זמן קצר יחסית. המערערת מוסיפה כי בהעדר התחייבות חוזית כלפי משיבים אלה, להם היא מייחסת גם אשם תורם, ראוי היה לפטור אותה כליל מן החובה לפצותם.

במישור אחר, מצביעה המערערת על קשיים דיוניים שמעוררת פסיקת הפיצויים לזכות הקבוצה, למרות שחבריה הדגישו בכתב התביעה כי "בחרו שלא לכרוך בתביעתם את סעד הפיצוי [...] מטעמים כספיים, ולפיכך יבקשו מביהמ"ש הנכבד פיצול סעדים" (סעיף 66 לכתב התביעה, המצורף כנספח 3 לבקשת העיכוב). היא מציינת כי בפסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי – אשר בוטל, מטעמים אחרים, על ידי בית משפט זה (ע"א 5333/14) – אכן נשמרה הבחנה בין המשיבים שתבעו סעד כספי לאלה שנמנעו מכך, והיא סבורה כי כך ראוי היה לנהוג גם כעת. יתר על כן, עם ביטול פסק הדין הראשון מיהרו משיבים 4, 5-6 ו-8-9 והגישו תביעה נפרדת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שספגו, כביכול – וזו עודנה תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום בחדרה (ת"א 6668-10-16; להלן: התביעה המאוחרת ). לגישת המערערת, צעד זה מעיד כאלף עדים כי לא הייתה לחברי הקבוצה כל ציפייה לקבלת פיצוי כספי במסגרת ההליך מושא הערעור, והוא שומט את הקרקע מתחת לפסיקת בית המשפט המחוזי בעניין. טענה נוספת שמעלה המערערת היא כי לא היה מקום לפסוק לחברי הקבוצה סעד שלא שולם בגינו אגרה כדין.

יצוין כי עובר להגשת ערעורה, פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון טעות סופר – בהניחה כי חברי הקבוצה נכללו בהוראת הפיצוי האופרטיבית "בהיסח הדעת". ברם, בית המשפט קבע שלא נפלה בפסק דינו טעות סופר, כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, והבהיר כי אם המערערת חפצה להשיג על הפיצוי הכספי שנפסק לזכות חברי הקבוצה, "עליה לשטוח טענותיה בעניין זה לפני בית המשפט העליון".

3.

המערערת פעלה בהתאם, והעלתה בערעורה את השגותיה הדיוניות על הסעד הכספי שניתן לחברי הקבוצה, על אף שהבהירו כי אינם מבקשים לקבלו. בד בבד, הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע רכיב זה של פסק הדין, ולמתן צו ארעי במעמד צד אחד. לטענתה, סיכויי ערעורה, בכל הנוגע לפיצויים שנפסקו לחברי הקבוצה, גבוהים – מן הטעמים הדיוניים שהוצגו לעיל. לצד זאת, מאזן הנוחות נוטה גם הוא לזכותה: מחד גיסא, עיכוב הביצוע לא יסב כל נזק לחברי הקבוצה, שנראה שלא ציפו לקבל פיצוי במסגרת ההליך מושא הערעור. מאידך גיסא, תשלום מיידי עלול ליצור קושי עתידי בהשבת הסכום – בין היתר, נוכח סימני השאלה לגבי מצבם הכלכלי של המשיבים, והעובדה שמדובר ב-4 רוכשים שיהיה צורך לנהל הליכי גבייה נפרדים ביחס לכל אחד מהם.

ביום 15.3.2018 ניתן על ידי צו ארעי המורה על עיכוב תשלום הפיצויים שנפסקו לזכות חברי הקבוצה, בכפוף להפקדת ערבות מתאימה, והמשיבים נדרשו להשיב לבקשת העיכוב.

בתשובתם רחבת ההיקף, דחו המשיבים את טענות המערערת והזכירו כי ענייננו בפסק דין כספי שביצועו יעוכב רק לעיתים רחוקות. הם מציינים כי המערערת לא הציגה "ולו בדל של ראיה" לנזקים שעלולים להיגרם לה אם יבוצע פסק הדין, ומדגישים כי הם מחזיקים בדירות שערכן עולה עשרת מונים על הסכומים המדוברים. משכך, לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לזכות המערערת, כנדרש לצורך עיכוב ביצוע פסק דין. בהתייחס לסיכויי הערעור, המשיבים טוענים כי סמכותו הטבועה של בית המשפט מאפשרת לו לפסוק, במקרים המתאימים, סעד שלא התבקש – וכי פסיקת הפיצוי הכספי לזכות חברי הקבוצה עומדת במבחנים שנקבעו בהקשר זה בפסיקה: מדובר בסעד "נובע ונלווה לסעד שהתבקש"; הוא ניתן לאחר בירור מלוא העובדות הרלוונטיות; ומתחייב משיקולי צדק – שמירה על השוויון בין המשיבים, "שכולם נפגעו באותה מידה ממעשי הנתבעת". המשיבים מציינים כי התביעה המאוחרת הוגשה לאחר ביטול פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי – על קביעותיו ביחס לפיצול הסעדים. מכל מקום, מקובל עליהם "שבמידה והערעור יידחה, יהיה מעשה בי-דין" בעניינם של חברי הקבוצה.

מעבר לכך, המשיבים דוחים את הטענה הנוגעת לאי תשלום אגרה; פורשים בהרחבה רבה את השתלשלות ההליכים

– ומאריכים להסביר מדוע הטענות המהותיות שהעלתה המערערת לגופו של פסק הדין קלושות; ומייחסים למערערת "זלזול בהליכים ובבית משפט קמא".

הכרעה

4.

כלל הוא כי בעל דין שזכה בדינו זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור כדי לעמוד בדרכו. על מנת לבוא בגדרי החריג לכלל זה, על המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהתאם למודל "מקבילית הכוחות", ככל שסיכויי הערעור מוצקים יותר ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות – ולעכב את הביצוע גם בהעדר נזק בלתי הפיך למבקש – ולהפך.

נוכח השלב המקדמי שבו נבחנת בדרך כלל בקשה לעיכוב ביצוע, שיקול מאזן הנוחות נתפס כ"אבן הבוחן המרכזית" להכרעה, הואיל ובשלב זה "אין בית המשפט נכנס לפני ולפנים" של הערכת סיכויי הערעור (ב"ש 978/84 שכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח(4) 572, 576 (1984); רע"א 7770/15 אבן פז נ' קנדקו בע"מ (28.1.2016) (להלן: עניין קנדקו ); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 370-371 (2012)). כפועל יוצא, ביצוע פסק דין כספי יעוכב רק במקרים חריגים, בהם הוכח "חשש של ממש" כי אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולהיפרע מן הזוכה (עניין קנדקו ; ע"א 3798/15 חיסן נ' בראנסה , פסקה 2 (10.6.2015)).

עם זאת, בהתאם למודל הכוחות, כאשר ניתן להתרשם כבר בעת הגשת הבקשה כי סיכויי הערעור גבוהים, יהיה מקום לעכב ביצוע פסק דין כספי גם אם מאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לזכות המבקש (ראו למשל, ע"א 6887/14

רמת צבי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דובלין , פסקאות 18-20 (30.11.2014); ע"א 4340/06 לילוף נ' בנק אגוד לישראל בע"מ , פסקה 7 (25.8.2006)).

5.

יישום מבחנים אלה בענייננו מלמד כי יש מקום לקבל את הבקשה, ולעכב את ביצוע פסק הדין מושא הערעור בכל הנוגע לפיצוי הכספי שנפסק לזכות חברי הקבוצה. אכן, מן החומר עולה כי מאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לזכות המבקשת, שטענותיה בדבר הקושי בהשבת הסכום במקרה הצורך נטענו כמעט בחצי פה – ולא נתמכו בתשתית ראייתית ממשית ועדכנית. זאת ועוד, חלק ניכר מן הטענות שמעלה המבקשת בערעורה מופנה כלפי קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא ביחס לפרשנות הסכמי המכר והיקף הנזקים שספגו המשיבים כתוצאה מהפרתם. מאחר ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה, לא ניתן לייחס לטענות אלה סיכויי הצלחה גבוהים דיים כדי "לחפות" על שיקול מאזן הנוחות.

6.

אולם, התמונה שונה בכל הקשור לסיכויי ההצלחה של הטענה הדיונית שהעלתה המערערת בנוגע לפסיקת הסעד הכספי לחברי הקבוצה. מאחר והערעור תלוי ועומד לא ארחיב את היריעה מעבר לנדרש לצורך הכרעה בבקשה דנן. אסתפק בכך שמן החומר עולה כי משיבים אלה לא ביקשו סעד כספי, וכי לא מדובר בהשמטה אקראית אלא בבחירה מכוונת שהובלטה ונומקה בכתב התביעה – בו ציינו חברי הקבוצה כי "בחרו שלא לכרוך בתביעתם את סעד הפיצוי [...] מטעמים כספיים", ואף ביקשו היתר לפיצול סעדים. בנסיבות אלה, ההלכה מורה כי "ככלל, לא יעניק בית המשפט לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה", וכי אם התעורר צורך במתן סעד כזה, דרך המלך היא הגשת בקשה לתיקון כתב הטענות (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין , פסקה 5 (30.12.2008); ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן , פסקה 17 (23.11.2014)). אכן, "בנסיבות מיוחדות" ניתן לסטות מכלל זה, אך נדמה שאין מחלוקת כי מדובר בחריג.

נראה, אפוא, כי סיכויי הערעור בכל הקשור לשאלה הדיונית בדבר פסיקת סעד שלא התבקש גבוהים דיים כדי להביא לעיכוב ביצוע רכיב זה של פסק הדין – גם אם מאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לזכות המערערת. כמובן, אף ניתן לכרוך בין שני המבחנים בנסיבות תיק זה.

7.

ביצוע פסק הדין יעוכב, אפוא, במתכונת שנקבעה בהחלטתי מיום 15.3.2018, עד להכרעה בערעור שבכותרת. המשיבים יישאו בהוצאות המערערת ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח.