פרטי ההליך
בית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 97 /
2296
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
ת:
נינה פזילוב
נגד
המשיב
:
אמנון
פזילוב
ערעור פסלות שופט על החלט
תו של בית המשפט
המחוזי
בבאר-שבע בת.מ.א. 420/95 מיום 1.4.97
שניתנה
על ידי כבוד הנשיא א. לרון
בשם
המערערת: בעצמה
פסק - דין
1. ערעור על החלטת בית המשפט במחוזי בבאר-שבע
(כב' הנשיא א' לרון) שסרב לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק מ.א 420/95.
2. המערערת והמשיב הם בני זוג שביניהם מתנהלים
הליכים משפטיים שונים הנוגעים, בין היתר, למשמורת של ששת ילדיהם. במסגרת זו הגיש
המשיב את ההליך נשוא הערעור ותבע, כי כל ילדיהם המשותפים של בני הזוג יימסרו
למשמורתו הבלעדית. ביום 21.1.96 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בהליך זה וקבע,
כי ארבעת בניהם של בני הזוג יישארו במשמורתו של המשיב ושתי הבנות שהיו במשמורתה של
המערערת יועברו למשמורת המשיב, תוך פיקוח צמוד של גורמי הטיפול. פסק הדין קבע גם
הסדרים באשר לביקורי המערערת אצל ילדיה. המערערת ערערה על פסק הדין לבית משפט זה
(ע.א. 878/96). ביום 6.1.97 קיבל בית משפט זה את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית
המשפט המחוזי והנחה אותו לשמוע עדויות נוספות ממומחים ומבני המשפחה ולשקול גם
פתרונות בינים למחלוקת בין בני הזוג. כמו כן הורה בית המשפט העליון לבית המשפט
המחוזי למנות אפוטרופוס לדין לילדיהם של בני הזוג.
3. משהתחדש הדיון בבית המשפט המחוזי ביקשה
המערערת, כי הדיון יועבר למותב אחר. המערערת נימקה את בקשתה בכך שבית המשפט כבר
גילה דעתו בעניינה, ויצר בכך חשש אובייקטיבי לקיום דעה קדומה. לחילופין טענה
המערערת, כי נוכח רגישות המטריה מן הראוי שלא תהא כל פגיעה במראית פני הצדק במקרה
זה. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי לא נתקיימו בה התנאים שנקבעו בפסיקה לפסלות
שופט, משום שלא הוכח דבר קיומו של חשש אובייקטיבי לקיום דעה מוקדמת או משוא פנים .
בית המשפט הוסיף וציין, כי משמעות קבלת בקשתה של המערערת היא פסילת כל שופט שדן
בהליך ולאחר מכן חזר ודן בו לאחר שהוחזר אליו על-ידי ערכאת הערעור. עוד ציין בית
המשפט, כי בית המשפט העליון, שנתן הנחיות מפורטות באשר להליכים שיש לנקוט בתיק, לא
התייחס לשאלת ההרכב שידון בהליך. בית המשפט הבהיר, כי ידון בתיק מחדש על בסיס
העדויות והראיות שיובאו בפניו ואם יצריכו הראיות החדשות את שינוי פסק דינו לא
יימנע מלעשות כן.
4. מונח בפני ערעור על החלטה
זו.המערערת חוזרת על טיעוניה בפני בית המשפט קמא וטוענת כי מהצעות פשרה שהועלו על-ידי בית המשפט, ולא באו לידי ביטוי בפרוטוקול עולה אפשרות שבית המשפט גיבש דעה נגדה.
5.לאחר שעיינתי בערעור שבפני הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחותו. הלכה פסוקה היא ש"החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון
מקובלת ואינה פוסלת את השופט, כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת" (ע"פ
139/87 אלחמידי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הדרום , פ"ד
מא(1) 660). בעניינו החזיר בית המשפט העליון את הדיון לבית המשפט המחוזי בצרוף הנחיות הנוגעות לשמיעת עדויות, הבאת ראיות וייצוג הילדים הנוגעים בדבר. נמצא אם כן, כי בית המשפט קמא אינו מתבקש לשוב ולהכריע במסכת עובדתית זהה לזו שהיתה בפניו קודם לכן, אלא ליתן את הכרעתו על סמך תמונה עובדתית מעודכנת ורחבה יותר. חזקה על בית המשפט, ובית המשפט אף מעיד על עצמו, כי ישקול את הראיות שבפניו לגופן ולא ינעל את דעתו מפני שינוי או שיקול מחדש (וראה: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605). אכן עניינו של ההליך שבפני בית המשפט קמא בדיני נפשות. הליך זה מצריך, כמובן, רגישות מיוחדת, אולם אין הוא מחייב נקיטת צעדים דיוניים המבוססים על חשש סובייקטיבי גרידא. בית המשפט קמא ציין בהחלטתו, כי הוא מודע לרגישןת ההליך וכי דעתו פתוחה לשמיעת ראיות נוספות ועדויות נוספות. המערערת לא הצביעה על ראייה אובייקטיבית הסותרת קביעות אלו, ולפיכך לא הובאה בפני עילה לקבלת ערעורה.
הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ח באייר התשנ"ז
(4.6.97).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97022960.
A02
/דז/