ע"א 2304/99 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. מליטק בע"מ

בפני שתי בקשות - להארכת מועד להגשת סיכומי המערער ולדחיית הערעור מחמת אי הגשת סיכומי המערער במועד.

1.עניינו של ההליך הוא בחובה של המשיבה מס' 1 למערער ובמחלוקת בין המערער למשיב מס' 2 אודות הזכויות בפטנט של המשיבה מס' 1 - שיעבודו של מי גובר. ביום 16.12.99 הוצא צו לסיכומים. על פי הצו לסיכומים היה על המערער להגיש את סיכומיו תוך שלושים יום ממועד קבלת הצו (21.12.99). הסיכומים לא הוגשו במועד. המשיבים לא מחו על כך. אדרבא - ביום 27.2.00 הגישו המערער והמשיב מס' 1 בקשה למתן ארכה של ששים יום לקיום הוראות הצו לסיכומים. בקשה זו נומקה בכך ש"המבקש והמשיב מס' 1 מנהלים מו"מ שפירותיו עשויים לפתור המחלוקת ביניהם". ביום 9.3.00 הוחלט בבקשה זו "כמבוקש". ששים הימים חלפו. אולם המשא ומתן נמשך. (לעניין זה צורף מכתבו של ב"כ המשיבה מס' 1 לב"כ המערער מיום 15.5.00). דא עקא, לא הושגה פשרה וביום 23.5.00 הודיע ב"כ המשיבה מס' 1 לב"כ המערער כי בנסיבות העניין הוא מתבקש להגיש את סיכומיו תוך עשרה ימים. ביום 12.6.00 הגיש המשיב מס' 2 בקשה לדחיית ערעור עקב אי הגשת הסיכומים. ביום 14.6.00 ניסה בא כוח המערער להגיש את סיכומיו, אך נוכח חלוף המועד לא ניתן לו לעשות כן. לפיכך הוגשה הבקשה להארכת מועד.

2.בבקשת המערער נטען, כי מלכתחילה נועדו מגעי הפשרה להבטיח את זכויות המשיב מס' 2, תוך השגת הסדר כספי בין המערער למשיבה מס' 1. משא ומתן זה הוא שעמד ביסוד בקשת הארכה מיום 27.2.00 וביסוד ההסכמה דה פאקטו להמשיך ולנהל את המשא ומתן גם לאחר חלוף המועד המוארך. לעניין זה מצביע המערער על מכתבו של ב"כ המשיבה מס' 1 מיום 23.5.00 כהסכמה בדיעבד למועד שחלף עד אז. המערער מוסיף וטוען, כי לא נגרם כל נזק למשיבים עקב האיחור בהגשת הסיכומים.

3.המשיב מס' 2 טוען, כי לא היה שותף כלל למגעי הפשרה ולא היה מודע להם עד לשלב מאוחר ביותר. וכי משלא נתבקשה הסכמתו להארכת מועד אין הוא מחוייב בהסכמות הצדדים - ודאי לא לאחר ה- 27.4.00. המשיבה מס' 1 מאשרת כי עד יום 2.6.00 הוארך המועד בהסכמתה, אך טוענת, כי משחלף מועד זה אין עילה להארכת המועד.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי להיעתר לבקשת המערער ולהאריך את המועד להגשת סיכומיו. המועד להגשת סיכומים אינו קבוע בחיקוק ולפיכך, אין הארכתו טעונה "טעם מיוחד" (וראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). די בהסבר מתקבל על הדעת (וראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 888). הסברי המערער מתקבלים על הדעת. התנהגות הצדדים מעידה על כך שהסיכוי להשגת פשרה בהליך היה עדיף בעיניהם על פני עמידה דווקנית על המועדים. הא ראיה: הבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה למעלה מחודש לאחר חלוף המועד להגשת סיכומי המערער. בלא שמי מן המשיבים מצא לנכון להלין על האיחור. אף שהמשיב מס' 2 לא היה צד לבקשת הארכה זו, הרי משהומצאה לו החלטת כב' הרשמת מאק-קלמנוביץ מיום 9.3.00 (ביום 19.3.00) לא מחה ולא פנה בבקשה כלשהי בעניין זה. הווה אומר, הצדדים האריכו בהתנהגותם מעת לעת את המועד להגשת הסיכומים - בלא קציבת מועדים ברורה ובלא פניה לבית המשפט (והשוו: בג"ץ 5296/99 פטר בכרך

נ' יו"ר ההוצאה לפועל , לא פורסם). איני מוצא לנכון לזקוף פרקטיקה זו לחובת המערער דוקא. למותר לציין, כי, בנסיבות אלו בקשת המשיבה מס' 1 כי המערער יגיש את סיכומיו תוך עשרה ימים מיום פקיעת המשא ומתן אינה קביעת מועד בחיקוק ואף לא בהחלטה שיפוטית. לפיכך איני מוצא מקום לבחון את "האיחור" הנטען באמות המידה הנוהגות לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אולם אפילו הייתי עושה כן, לא הייתי מוצא מניעה להיענות לבקשת המערער. המערער הגיש את סיכומיו (וליתר דיוק ניסה להגישם) כבר ביום 14.6.00, ימים לא רבים לאחר חלוף "המועד". המשיבים לא הראו, כי נגרמה להם פגיעה ממשית עקב עיכוב זה. בנסיבות אלו איני רואה מקום לקפח את זכותו המהותית של המערער (והשוו: בש"א 3780/98 גיא רוזן נ' כפר הרי"ף , פ"ד נב (3) 625).

נוכח החלטתי זו מתייתר הצורך להידרש לבקשת המחיקה, הואיל והסיכומים הוגשו בתוך המועד המוארך.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.