ע"א 2343/16 יציק שרבט נ. עו"ד ארז חבר

1.בין המבקשים לבין אחיהם, המשיב 2 (להלן: החייב ), התגלעו סכסוכים כספיים בהיקף נרחב, שהובילו לניהול הליכים משפטיים ממושכים. כבר בשנת 2004 ציין בית המשפט כי "מדובר בסכסוך רב שנים שהיה ראוי לסיימו זה מכבר" ( רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49 (2004)). לטענתם של המבקשים, הם הנושים העיקריים של החייב, המצוי בהליכי פשיטת רגל, וחובותיו כלפיהם מסתכמים בלמעלה מ-12 מיליון ₪.

בין המבקשים לבין החייב התנהל הליך בוררות רחב היקף בפני כב' השופט (בדימוס) א' סטרשנוב. לצד הליך זה התנהל הליך בוררות נוסף בפני מומחה מכריע, כב' השופט (בדימוס) ד' ארנסט במטרה להכריע באחד מן ההיבטים של הסכסוך הכספי ביניהם (להלן: הליך ארנסט ). הליך זה הופסק בשנת 2013, עם כניסתו של החייב להליכי פשיטת רגל. החייב הגיש בקשה במסגרתה עתר לחידוש הליכי הבוררות ובית המשפט נעתר לבקשתו בכפוף להפקדת בטוחה בסכום של 400,000 ₪ להבטחת הוצאות הליכי הבוררות. בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטה זו נדחו על ידי בית משפט זה (החלטתו של כב' השופט נ' הנדל ברע"א 3242/15 ורע"א 4793/15 מיום 16.8.2015)).

ביני לביני, בחן המשיב 1, המנהל המיוחד על נכסי החייב, את החומר הקשור להליכי הבוררות והגיע למסקנה כי יש תוחלת בהליך ארנסט וכי הליך זה עשוי להניב כספים לטובת קופת פשיטת הרגל. משכך, פנה המנהל המיוחד בבקשה לבית משפט קמא לאפשר לו לנהל את הליך ארנסט בעצמו, ובהחלטתו 21.2.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על חידוש הליך ארנסט.

המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו, ואציין כי מאחר שהצדדים לא טענו בעניין סיווג ההליך (ערעור בזכות או ברשות) אינני נדרש לכך. בהמשך הגישו המבקשים בקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור מטעמם, ובקשה זו היא הנתונה להכרעתי כעת.

לשלמות התמונה יצויין כי לאחר שניתנה ההחלטה על חידוש ההליך, הגישו המבקשים בקשה "למתן זכות תגובה" בקשר לבקשת המנהל המיוחד, ובית המשפט דחה את בקשתם (החלטה מיום 22.2.2016). בנוסף, נדחתה בקשת המבקשים להורות למנהל המיוחד להפקיד ערובה בסך של 3.4 מליון ₪ להבטחת הוצאותיהם בהליך. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, תוך שהוא מבחין בין הליך המתנהל על ידי החייב עצמו, שאז קיים חשש כי הוצאות ההליך יפלו בסופו של יום על קופת הפש"ר, לבין הליך המתנהל על ידי המנהל המיוחד, שהצהיר כי בקופת הפש"ר יש כיום למעלה ממליון ₪, כך שאין חשש כי לא יהיה בקופת הפש"ר כדי לשלם הוצאות הבוררות. בית המשפט קמא העיר כי הבקשה יוצרת את הרושם שהיא נועדה "למנוע בכל מחיר את ניהול הבוררות", והבקשה נדחתה, בין היתר, מן הטעם ש"בקשה כזו צריכה להתברר בפני כב' הבורר ארנסט, ולא במסגרת תיק הפש"ר" (החלטה מיום 1.5.2016).

2.בבקשה לעיכוב ביצוע טענו המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן במידה שההליך ימשיך להתנהל – הערעור יהפוך תיאורטי; ובמידה שבסופו של יום הערעור יתקבל – יתברר כי ההליך נוהל לשווא והוצאות שהוצאו לצורכו ירדו לטימיון. לטענת המבקשים, גם אין דחיפות מיוחדת בהמשך ניהול ההליך והקפאת המצב אינה גורמת נזק. עוד נטען בבקשה, כי גם סיכויי הערעור הם גבוהים, נוכח החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי שבה נאמר כי לא ראוי להטיל על קופת פשיטת הרגל את העלויות של ניהול הליך בוררות; וכן בשים לב לכך שעסקינן בהחלטה לא מנומקת שהתקבלה מבלי שניתנה למבקשים או לכנ"ר הזדמנות להביע עמדה לגביה.

המנהל המיוחד, החייב והכנ"ר הביעו התנגדות לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתגובתו של המנהל המיוחד לבקשה, נטען כי המבקשים עשו ועושים כל שביכולתם כדי לעכב ולדחות את הליך הבוררות, ונוכח גילו המתקדם של החייב, עיכוב הליך הבוררות עלול לסכל אותו. המנהל המיוחד הבהיר בתגובתו כי אם הערעור יתקבל – הליך הבוררות יתבטל מעיקרו, ולכן הסיכון היחיד בקיום ההליך הוא הפסד כספי לא מהותי, בגין שכר הבורר ובאי כוח הצדדים. כמו כן הודגש כי מדובר בהליך מצומצם יחסית וההחלטה לחדש אותו התקבלה לאחר הערכה מושכלת. בנוסף לשיקולי מאזן הנוחות, טען המנהל המיוחד כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גם מחמת שיהוי בהגשתה. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי ייתכן שחרף מעמדם של המבקשים כנושים, הרי שלצורך החלטה על חידוש ההליך נגדם אין כל מקום להיזקק לעמדתם, ומכל מקום עמדתם בנושא כבר הובאה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בבקשות קודמות.

החייב, המיוצג בנפרד, ציין בתגובתו כי המבקשים כבר ניסו בעבר לעכב את המשך הליכי הבוררות, כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל של השופט הנדל , וכן טען החייב כי עיכוב הליכי הבוררות גורם לו עוול ואין מקום להיעתר לבקשה באופן שיאפשר למבקשים ליהנות מעיכוב נוסף.

כונס הנכסים הרשמי התנגד אף הוא לעיכוב ביצוע ההחלטה, בטענה שלא צפוי להיגרם למבקשים נזק בלתי הפיך כתוצאה מ"התנעת" הליכי הבוררות, ובנסיבות המקרה אף יש לברך על התקדמותם. אשר לסיכויי הערעור נטען כי הם אינם משופרים, וספק אם ערכאת הערעור תבחר להתערב החלטתו של בית המשפט המחוזי. הכנ"ר הוסיף וציין כי דומה שהמבקשים מנסים לעשות שימוש במעמדם כנושים כדי למנוע חידוש הליכים נגדם כנתבעים.

3.ההכרעה בבקשה איננה קלה. ראשית, מאזן הנוחות איננו נוטה באופן מובהק לאחד הצדדים. מחד גיסא – עיכוב ההליך יצטרף לעיכובים ממושכים קודמים, וגם בשים לב לגילו של החייב ברי כי מדובר בצעד שאינו רצוי כשלעצמו; מאידך גיסא – ניצב החשש כי המשך ניהול ההליך יוביל לכך שבמקרה של קבלת הערעור ירדו לטימיון הוצאות כספיות מסויימות, שלא ניתן יהיה לפצות עליהן. יצויין כי מענה אפשרי לחשש האמור עשוי להימצא בהפקדת ערובה ככל שהדבר ייקבע במסגרת הליך ארנסט, ואבהיר כי אינני מביע דעה בנושא.

גם את סיכויי הערעור קשה להעריך בשלב זה, אך כדי שלא לצאת פטור בלא כלום אתייחס לכך בקצרה, וכמובן בלי לקבוע מסמרות. אמנם על פני הדברים נראה שעסקינן בהחלטה בלתי מנומקת שניתנה ללא קבלת עמדת המבקשים והכנ"ר. ואולם, דומה שיש לקרוא את החלטתו של בית המשפט המחוזי על רקע החלטותיו הקודמות בנושא, לפיהן אישר המשך הליכי הבוררות על ידי החייב עצמו כנגד הפקדת ערובה בסך 400,000 ₪ בלבד, החלטה שקיבלה אישורו של בית משפט זה כאמור בהחלטתו הנ"ל של השופט הנדל. לכך יש להוסיף כי את ההחלטה מושא בקשה זו, יש לקרוא יחד עם החלטתו המנומקת של בית משפט קמא מיום 1.5.2016, במסגרתה פרס בהחלטה מנומקת כדבעי את השיקולים הצריכים לעניין, כך שניתן לראות החלטה זו כ"מרפאת" את היעדר ההנמקה לגבי הבקשה דכאן. שיקול נוסף שיש להתחשב בו הוא שספק אם לצד שלישי, שהוא נתבע פוטנציאלי, יש בכלל מעמד בהליך "פנימי" ו"מקדמי" במסגרתו מבקש בעל תפקיד את אישור בית המשפט להגשת תביעה כנגד הצד השלישי (השוו פש"ר (מחוזי ת"א) 1588/98 שנהר נ' כונס הנכסים הרשמי

(2.3.2003 )) .

יחד עם זאת, יש להתחשב גם בקונפליקט המתבטא בכך ש" הנושים העיקריים הם האחים, ויוצא איפה שהאחים משתתפים למעשה במימון ההליכים נגד עצמם " (כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.7.2015). לגופו של עניין, נזכיר כי למנהל המיוחד נתון מתחם שיקול דעת ( רע"א 7311/10 כהן נ' דדון (19.6.2011)) וגם הכנ"ר השתכנע כי "התנעת הליך הבוררות" מהווה צעד חיובי. ראוי להוסיף, כי בשלב זה מדובר בצעד מדוד, של חידוש הליך מוגבל בהיקפו בפני המומחה המכריע, להבדיל מפתיחת הליך הבוררות המרכזי. בהקשר זה יש להביע תקווה כי הצדדים ישתפו פעולה עם ההליך באופן שיהפוך אותו ליעיל ולא יגרום להוצאת כספים מיותרים מקופת פשיטת הרגל.

4.נוכח האמור, לכל היותר ניתן לומר כי כפות המאזניים נותרו מעויינות. כידוע, "עיכוב ביצוע הינו החריג לכלל ועל המבקש לשכנע את בית המשפט כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו" ( ע"א 4768/15 אילן בן דב נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק) , פסקה 17 (8.10.2015)). משלא עלה בידי המבקשים להרים את הנטל המוטל עליהם, המסקנה המתבקשת היא כי דין הבקשה להידחות.

המבקשים ישאו בהוצאות בסך 3000 ₪ לטובת המנהל המיוחד.