ע"א 2347/02 עופר נמרודי נ. רשות השידור

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעת דיבה נגד המשיבים בגין כתבות, שפורסמו בתוכניות טלוויזיה שונות של המשיבה 1. הן נגעו לדיון הפלילי, שהתנהל נגד המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

בגדר תביעתו, ביקש המבקש מבית-המשפט המחוזי: להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המשיבים בשל חוסר רלוונטיות; להורות למשיבים למסור פרטים נוספים; לפצל את הדיון כך שתחילה יידונו החבות והסעדים הלא-ממוניים ורק אחר כך יידון גובה הפיצוי הכספי; להורות למשיבים להשיב לשאלון; ולתת צו לגילוי מסמכים ספציפיים (קלטות-וידאו ואודיו של הפרסומים מושאי-התביעה ותמליליהם).

המשיבים טענו, כי הפרטים שציינו בכתב הגנתם נוגעים כולם לעניין ועל-כן אין למחקם; הם שללו את פיצול הדיון בטענה, שהדבר ימנע מהם לפרוש את הגנתם במלואה; וסרבו לדרישה להצגת מסמכים בטענה, כי תכליתה היחידה היא הצקה.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט עוני חבש) דחה את הבקשה להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה, על מתן פרטים נוספים ועל פיצול הדיון, ונעתר חלקית לבקשה למתן צווים לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין פסול בדרך ההתגוננות שבחרו המשיבים בכתב הגנתם; כי יעילות הדיון בתביעה מחייבת שלא לפצלו; כי על המשיבים לענות לשאלון; וכי עליהם להגיש תצהיר גילוי כללי, שבו יצהירו על כל המסמכים הרלוונטיים שבידיהם, ואם קיימים מסמכים שלגביהם נטענת טענת חסיון, יציינו זאת לצד המסמכים.

בפניי חזר המבקש על בקשותיו לפיצול הדיון; למתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים ולמתן פרטים נוספים. עוד ביקש, כי התשובות לשאלון יינתנו ללא הסייגים שקבע בית המשפט-המחוזי. המשיבים התנגדו, ותמכו יתדותיהם בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל בחלקו.

פיצול הדיון : מלשונו ומתכליתו של סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 עולה, כי הדיון בתביעות בגין הוצאת לשון-הרע נחלק לשני שלבים. בשלב הראשון נדונה אחריותו של הנתבע ורק משנמצא, כי הוא חייב בדין, ניתן להביא ראיות בדבר אופיו ושמו של התובע כחלק מהדיון בגובה הפיצויים. הדבר מתחייב הן מלשון הסעיף והן מתכליתו הכפולה - קידום היעילות הדיונית ומניעת פגיעה שלא-לצורך בשמו הטוב של התובע [וראו רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד ואח' נ' חברת החדשות

הישראלית בע"מ ואח' , פ"ד נג(1) 26; רע"א 3576/94

השיקמה הוצאה לאור בע"מ ו2- אח' נ' משה רום , פ"ד מח(4) 388].

צו לגילוי מסמכים ספציפיים : יש לראות את הצו לגילוי מסמכים כללי, שיצא מלפני בית-המשפט המחוזי, ככולל בתוכו גם הוראה לגילוי מסמכים ספציפיים. שהרי, צו כללי מורה על גילוי מרבי, והוא רלוונטי במיוחד בשעה שאין בכוחו של בעל-דין להצביע בדיוק על מסמכים ספציפיים שאת גילויים הוא מבקש. מקל-וחומר, כי אם יודע המבקש מהם המסמכים המסוימים שגילויים נדרש, העובדה שניתן צו לגילוי כללי ולא צו לגילוי ספציפי לא תעמוד בעוכריו, כי אם להפך - בגדרי הצו הכללי יגולו גם המסמכים הספציפיים [וראו גם ד"ר יואל זוסמן, " סדרי הדין האזרחי ", מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין (1995), בעמ' 429-428]:

מתן תשובות לשאלון : מעיקרון היעילות הדיונית מתחייב גם, כי המשיבים ישיבו על שאלון מתוקן, שבו רק שאלות המצויות בתחומי ידיעתו של כל משיב ויופנו לכל אחד מהמשיבים לחוד. לא מצאתי, כי עליי להתערב בנקודה זו בהוראתו של בית-המשפט המחוזי.

איני מוצאת לנכון להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לגבי מתן פרטים נוספים, שהיא שאלה בעלת אופי דיוני אשר ראוי שתושאר לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה.

אני מקבלת איפוא את הערעור בחלקו ומורה, כי הדיון יפוצל, כך שבשלב ראשון תידון האחריות ובשלב שני יידון שיעור הנזק. כן אני מורה למשיבים לגלות בתצהיר, אם המסמכים הספציפיים המצוינים בבקשתו של המבקש, מצויים בידיהם. במסמכים שלגביהם נטען חסיון - על המשיבים לציין זאת לצד מסמכים אלה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.