ע"א 2351-24 ע"א 2351-24

לפניי שלוש בקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי), מיום 1.2.2024, בחדל"ת 27873-01-21. בפסק הדין נושא הבקשות נקבע כי בתחרות הזכויות שבין המבקשים לבין משרד הבינוי והשיכון (להלן: משב"ש), ביחס ל-7 יחידות דיור שנרכשו מחברה קבלנית, זכותו של משב"ש גוברת על זכותם של המבקשים.

רקע הדברים

1.חברת בן יאיר עוקב יזמות בע"מ (להלן: החברה), הינה חברה קבלנית, אשר ביום 18.2.2021 ניתן כנגדה צו לפתיחת הליכים ועוה"ד מורן רוזנפלד ופיני יניב מונו כבעלי תפקידים בהליכי הפירוק שלה (להלן: בעלי התפקידים). עובר לכניסתה להליכי חדלות פירעון, ביצעה החברה את פרויקט הבנייה "בראשית" באשקלון, במסגרתו נבנה בית משותף הכולל 70 יחידות דיור (להלן: הפרויקט). יצוין כי הפרויקט בוצע בליווי פיננסי של בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק או הבנק המלווה), ולטובתו נרשמה, בלשכת רישום המקרקעין, משכנתא מדרגה ראשונה על המקרקעין נשוא הפרויקט.

2.ביום 13.3.2018 נחתם הסכם בין החברה לבין משב"ש (באמצעות חברת "עמידר"), במסגרתו רכשה חברת "עמידר", עבור משב"ש, 17 יחידות דיור בפרויקט, לצרכי דיור ציבורי, בתמורה לסך של 19,058,600 ש"ח (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר נקבע כי התמורה הנ"ל תשולם בתשלומים שיבוצעו בשוברים לתשלום כדין לבנק המלווה, וכי הערת אזהרה לטובת משב"ש תירשם רק לאחר ביצוע התשלום האחרון. יצוין כי משב"ש שילם את מרבית התמורה ההסכמית, פרט לתשלום אחרון בסך של 3,811,720 ש"ח שמועד תשלומו נקבע ליום המסירה. להבטחת תשלום זה הופקו עבור משב"ש כתבי ערבות לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן: ערבויות חוק מכר).

3.בשלב מסוים לאחר החתימה על הסכם המכר, ביקשה החברה לחזור בה מן המכירה נוכח טענתה כי בשל ייעודן של חלק ניכר מיחידות הדיור בפרויקט לדיור ציבורי, היא מתקשה למכור את יתרת יחידות הדיור בשוק החופשי. לאחר משא ומתן בין הצדדים, ביום 16.2.2020 נחתם בין החברה לבין משב"ש הסכם נוסף במסגרתו הוסכם כי לתקופה של 120 ימים, ובכפוף למספר תנאים, החברה תהא רשאית למכור 12 מתוך 17 יחידות הדיור שנמכרו למשב"ש, לרוכשים חדשים (להלן: הסכם הביטול). התנאי החשוב לענייננו, בו הותנתה זכות החברה למכור את 12 יחידות הדיור הנ"ל, קבע כי התמורה עבור רכישת אותן יחידות דיור תשולם לחשבון הליווי של הפרויקט בבנק המלווה באמצעות שוברי תשלום וכי הבנק יאשר את מכירתן. במסגרת תנאי זה נקבע, בהסכם הביטול, כי החברה תחתום על מסמכי ביטול עסקה למס שבח מקרקעין, כמו גם הסדר להשבת הכספים למשב"ש באמצעות הבנק המלווה, דבר שיאפשר את השבת ערבויות חוק המכר ממשב"ש לבנק המלווה.

4.לאחר החתימה על הסכם הביטול, ביצעה החברה עסקאות למכירת 12 יחידות דיור לרוכשים אחרים. מתוך אותן 12 יחידות הדיור, המבקשים בדנן רכשו 7 יחידות דיור, במחיר הנע בין סך של 950,000 ש"ח לבין סך של 1,000,000 ש"ח עבור יחידת דיור, ונרשמו הערות אזהרה לטובתם של המבקשים על יחידות הדיור.

5.ביום 1.9.2022 הגישו בעלי התפקידים, בתיק הפירוק של החברה, בקשה למתן הוראות במסגרתה נטען, בתמצית, כי משב"ש הודיעה לחברה, ביום 17.1.2021, על ביטול הסכם הביטול, וכי לגבי 7 מתוך 12 יחידות הדיור שנמכרו בשנית, ממילא לא נתקיים התנאי הקבוע בהסכם הביטול לפיו התמורה עבור רכישתן תשולם ישירות לחשבון הליווי של הפרויקט בבנק המלווה. לפיכך, נתבקש בית המשפט להורות על סילוק ידם של המבקשים מאותן יחידות דיור (להלן: יחידות הדיור); וכן לחייבם בתשלום דמי שכירות ביחס לתקופה שבין תפיסת החזקה על ידיהם ביחידות הדיור לבין פינויים מהן.

בעקבות האמור, המצב שנוצר היה שמחד גיסא התנאים שנקבעו בהסכם הביטול לא התקיימו, הסכם הביטול בוטל על ידי משב"ש, והרכישה של יחידות הדיור על ידי משב"ש נותרה בתוקף; ומאידך גיסא, יחידות הדיור נמכרו למבקשים. על רקע זה, נוצרו, על פניו, תחרויות זכויות בין משב"ש לבין המבקשים.

יצויין כי לבעלי התפקידים היה טעם טוב להצטרף לעמדת משב"ש שכן קבלת עמדת המבקשים תגבש את זכות משב"ש להיפרע מערבויות חוק המכר שהנפיק הבנק למשב"ש, דבר שיקטין את נכסי קופת הפירוק.

טענתם המרכזית של המבקשים הייתה שהגם שהעסקאות שנערכו על ידיהם לרכישת יחידות הדיור היו מאוחרות לעריכת הסכם המכר עם משב"ש, והגם שרכישת היחידות על ידיהם לא הסתיימה ברישום, יש להעדיפם על פני משב"ש. זאת, בהתאם להלכת גנז (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003)), שלפיה במצבים מסוימים אפשר שתגבר ידו של הרוכש השני בזמן, כאשר הרוכש הראשון בזמן לא רושם הערה בדבר זכויותיו, וגורם ליצירת "תאונה משפטית".

6.ביום 1.2.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי), במסגרתו נקבע כי בתחרות הזכויות שבין משב"ש לבין המבקשים ביחס ליחידות הדיור, זכותו של משב"ש גוברת על זכותם של המבקשים. בית המשפט נימק את קביעתו, בעיקרו של דבר, בשני נימוקים אלו:

ראשית, בית המשפט קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי מתקיים לגביהם יסוד תום הלב הדרוש לשם זכייתם בתחרות הזכויות בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). בית המשפט הטעים כי העובדה שמחיר יחידות הדיור היה אטרקטיבי במיוחד, וכי המבקשים נדרשו לשלם את תמורת באופן מידי, יצרה, כשלעצמה, תמרור אזהרה שהיה צריך לגרום למבקשים לערוך בירורים בעניין טיב העסקאות שהוצעו להם. בית המשפט הוסיף כי אף שבלשכת רישום המקרקעין נרשמה המשכנתא לטובת הבנק המלווה, אף לא אחד מהמבקשים התנה את עריכת העסקה עם החברה בקבלת מכתב החרגה מאת הבנק המלווה ביחס למשכנתא. עוד הוסיף בית המשפט, לאחר סקירה מפורטת של נסיבותיו הקונקרטיות של כל אחד מהמבקשים, כי כל אחד מהמבקשים ידע, או למצער עצם את עיניו מלדעת, את הסיכון הנשקף מעריכת העסקה לרכישת יחידות הדיור מאת החברה. בתוך כך, בית המשפט ציין כי לפי התרשמותו, אילו מי מהמבקשים היה עומד על קבלת עמדת הבנק המלווה, היה בידו לקבל מידע על העסקה הראשונה עם משב"ש ועל התנאים הנדרשים לצורך ביטול העסקה הראשונה כקבוע בהסכם הביטול, ובפרט על הצורך בהפקדת תמורת יחידות הדיור בחשבון הליווי. על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי כי: "כבר מעצימת העייניים ואף מההתעלמות מהבנק המלווה והמשמעות של המשכנתא, [המבקשים] אינם עומדים בנטל השכנוע, כי פעלו בתום לב, לפחות תום לב אובייקטיבי".

שנית, בית המשפט קבע כי אף שעל פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, עדיפות בעל העסקה השנייה מותנית בהוכחת תשלום מלוא התמורה על ידו, איש מהמבקשים לא שילם את מלוא התמורה לחשבון הליווי, כנדרש על פי הסכם הביטול, אלא לגורמים אחרים הקשורים אל החברה בדרך זו או אחרת (זאת, למעט המערערים בע"א 2617/24 אשר שילמו כ-500,000 ש"ח לחשבון בנק של החברה שאיננו חשבון הליווי; והמערער 1 בע"א 2684/24, אשר ייתכן ששילם סכום מסוים וחלקי ביותר לחשבון הליווי).

על רקע זה, בית המשפט המחוזי קבע כי משהמבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, לא עלה בידיהם להעביר למשב"ש, בעל העסקה הראשונה בזמן, את הנטל להוכיח כי לא התרשל בכך שלא נרשמה הערת אזהרה לטובתו. עם זאת, למעלה מן הצורך, בית המשפט בחן את טענות המבקשים בעניין זה, וציין כי לא ניתן לשלול כי יש ממש בטענותיהם לפיהן משב"ש התרשל בכך שלא נרשמה הערת אזהרה לטובתו.

לבסוף, בשולי הדברים, בית המשפט דחה את טענות המבקשים כי נוכח העובדה שיחידות הדיור נרכשו על ידיהם כאשר הן בנויות אין משמעות למשכנתא שרשומה לטובתו של הבנק המלווה, וכן את טענותיהם כנגד הבנק המלווה בנמקו כי אין ענייננו בתחרות זכויות בין הבנק לבין המבקשים, אלא בתחרות בין משב"ש לבין המבקשים.

אשר על כן, בית המשפט קבע כי על המבקשים להשיב את החזקה ביחידות הדיור עד ליום 1.4.2024, ופסק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לחובתם.

7.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים, ושלוש בקשות לעיכוב ביצוע: הערעור בע"א 2351/24 הוגש על ידי מר ליאל אזולאי (להלן: אזולאי), ביום 20.3.2024, ובבד בד הוגשה על ידו בקשה לעיכוב ביצוע. הערעור בע"א 2617/24 הוגש על ידי מר סאני יעקב איסק וגב' היידי סוזן איסק (להלן: בני הזוג איסק), ביום 28.3.2024, ובד בבד הוגשה על ידיהם בקשה לעיכוב ביצוע. הערעור בע"א 2684/24 הוגש על ידי מר שמעון מויאל, מר יריב גואטה, מר ליאור מרזוק ומר שלמה פרג' (שהינם אב ובנו אשר רכשו יחידת דיור אחת יחדיו), ומר גל שאול לוגסי ומר יצחק לוגסי; ובד בבד הוגשה על ידיהם בקשה לעיכוב ביצוע.

טענות הצדדים

8.בבקשתו, טוען אזולאי כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי משסיכויי ערעורו טובים ומשמאזן הנוחות נוטה לטובתו. אשר לסיכויי הערעור, אזולאי מפנה להודעת הערעור שהוגשה מטעמו. עיון בהודעת הערעור מעלה כי טענותיו העיקריות של אזולאי בערעור הן כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ידע או עצם את עיניו ביחס לסיכון הנשקף מביצוע ההעסקה עם החברה נוכח רישום המשכנתא לטובת הבנק המלווה. אזולאי מטעים כי הוא נקט באמצעים שונים על מנת להתמודד עם הסיכון האמור, וכי בתוך כך לא ניתן לקבוע כי לא התקיים לגביו יסוד תום הלב הנדרש בסעיף 9 לחוק המקרקעין. נוסף לכך טוען אזולאי כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אזולאי לא עמד ביסוד התמורה הנדרש אף הוא בסעיף 9 לחוק המקרקעין, שכן השאלה האם תמורת יחידת הדיור שולמה לחשבון הליווי כנדרש על פי הסכם הביטול, שעוסק במישור היחסים שבין החברה למשב"ש, אינה בעלת השפעה ביחס לשאלת האם אזולאי שילם תמורה מלאה עבור יחידת הדיור שנרכשה על ידו. על רקע זה, אזולאי טוען כי עלה בידו להעביר את הנטל למשב"ש להוכיח כי לא התרשל באי-רישום הערת אזהרה בדבר זכויותיו ביחידות הדיור, וכי לא עלה בידי משב"ש להרים את הנטל האמור.

אשר למאזן הנוחות, אזולאי טוען כי אף שהוא איננו מתגורר ביחידת הדיור, מדובר בדירה היחידה המצויה בבעלותו. אזולאי מוסיף כי הוא השכיר את הדירה לזוג עם ילדים קטנים, ופינוי השוכרים מהדירה עלול להסב להם נזק ולחשוף את אזולאי לתביעה בשל הפרת הסכם השכירות. אזולאי מוסיף וטוען כי נוכח העובדה שהוא משכיר את יחידת הדיור, הוא נאלץ להתגורר בבית הוריו וכי דמי השכירות משמשים לצורך השבת הלוואה שנטל מהוריו. כמו כן, אזולאי טוען כי נוכח העובדה שמשב"ש מייעד את יחידות הדיור לדיור ציבורי, העברת החזקה ביחידות הדיור למשב"ש עלולה להקשות על השבת המצב לקדמותו אם ערעורו יתקבל. מנגד, כך נטען, נוכח העובדה כי הזוכה על פי פסק הדין הוא משרד ממשלתי, לא יגרם נזק ממשי אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

9.בבקשה שהוגשה מטעמם, טוענים בני הזוג איסק, במישור סיכויי הערעור, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ניתח את המחלוקת בין הצדדים על יסוד סעיף 9 לחוק המקרקעין. בני הזוג איסק מטעימים כי הסכם הביטול, על בסיס לשונו, תכליתו והנסיבות שאפפו את כריתתו, מלמד כי הסכם המכר בוטל בכל הנוגע ליחידת הדיור שנמכרה להם. לכן, לשיטתם, למשב"ש למעשה אין כל זכות ביחידת הדיור המתחרה בזכותם. בני הזוג איסק מוסיפים וטוענים כי אף אם החברה הפרה את הסכם הביטול בכך שכספי תמורת יחידת הדיור לא הועברו לחשבון הליווי, לעובדה זו יש נפקות במערכת היחסים שבין החברה למשב"ש, ולא בזו שבין החברה לבני הזוג איסק, ולכן היא אינה פוגמת בזכותם ביחידת הדיור. עוד טוענים בני הזוג איסק כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא התקיים לגביהם יסוד תום הלב, ככל שהמסגרת הנכונה לניתוח המחלוקת היא אכן סעיף 9 לחוק המקרקעין.

במישור מאזן הנוחות, בני הזוג איסק טוענים כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עלול להיגרם להם נזק בלתי הפיך, שכן במצב כזה משב"ש עלול לבצע דיספוזיציה ביחידת הדיור שנרכשה על ידיהם. מנגד, למשב"ש לא יגרם נזק בלתי הפיך מעיכוב פסק דין, ואף לא צפויה כל פגיעה כלכלית עבור משב"ש שכן כספי התמורה ששולמו על ידו מובטחים בערבויות חוק מכר במסגרת חשבון הליווי.

10.בבקשה שהוגשה מטעמם, טוענים המבקשים בע"א 2684/24, בדומה לבני הזוג איסק, כי סיכויי הערעור גבוהים שכן הסכם הביטול איין את זכויות משב"ש ביחידות הדיור, כך שאין המדובר כלל במצב של תחרות זכויות כמובנה בסעיף 9 לחוק המקרקעין. מעבר לכך, המבקשים בע"א 2684/24 טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי נהגו בחוסר תום לב או בעצימת עיניים עת שרכשו את יחידות הדיור מטעם החברה, וכי מאידך גיסא, משב"ש התרשל בכך שלא רשם הערת אזהרה בגין זכויותיו ביחידות הדיור. לבסוף, נטען כי לא היה על בית המשפט המחוזי להכריע בתחרות הזכויות בין הצדדים במסגרת של בקשה למתן הוראות בגדר תיק פירוק.

ביחס למאזן הנוחות, המבקשים בע"א 2684/24 טוענים כי אי-עיכוב פסק הדין של בית המשפט המחוזי עלול להוביל למצב בלתי הפיך, שכן משב"ש מייעד את יחידות הדיור למטרות דיור ציבורי, כך שלא מן הנמנע כי יחידות הדיור יועברו לצדדים שלישיים ולא תתאפשר השבתן באם יתקבל הערעור. נטען בנוסף כי המבקשים, באם הערעורים יתקבלו, יתקשו להיפרע מנזקיהם הואיל והחברה הינה בהליך כינוס נכסים ואין לה כושר פירעון כלל ועיקר. מנגד, כך נטען, למשב"ש לא ייגרם כל נזק ממתן צו איסור דיספוזיציה עד להכרעה בערעורים.

11.לאחר שהוריתי להם לעשות כן, הגיש כל אחד מהמשיבים תשובה מאוחדת לבקשות עיכוב הביצוע מטעם המבקשים. בתשובה מטעמו טוען משב"ש כי דין הבקשות להידחות שכן סיכויי הערעור נמוכים ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו. במישור סיכויי הערעור סומך משב"ש את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי לא נפל בו כל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. במישור מאזן הנוחות, משב"ש טוען כי פרט לאזולאי, אשר ציין כי הוא משכיר את יחידת הדיור שנרכשה על ידו, איש מהמבקשים לא ציין מה השימוש שנעשה על ידיהם ביחידות הדיור, ועניין זה צריך להיזקף לחובתם. משב"ש הוסיף כי למיטב ידיעתו, פרט לאזולאי, יתר המבקשים רכשו את יחידות הדיור כדירות להשקעה. לכן, מבחינת כלל המבקשים, מימוש פסק הדין מגלם בתוכו נזק כספי בלבד הניתן לפיצוי ככל שיתקבל ערעורם. מאידך גיסא, משב"ש טוען כי אילו יעוכב פסק הדין עלול להיגרם לו נזק משמעותי. זאת, שכן יחידות הדיור מיועדות לזכאי דיור ציבורי, אשר במהלך תקופת ההמתנה לדיור מאת המדינה הם זכאים לסיוע בשכר דירה אשר עשוי להגיע עד לסכום של 3,900 ש"ח. לכן, כל עיכוב בהעברת החזקה ביחידות הדיור למשב"ש עלול להסב נזק משמעותי לקופה הציבורית.

12.בתשובה שהוגשה מטעמם, טוענים בעלי התפקידים כי סיכויי הערעורים נמוכים, תוך שהם סומכים ידיהם בעניין זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות, בעלי התפקידים טוענים כי אף שיחידות הדיור הן דירות מגורים, איש מהמבקשים אינו מתגורר בהן. בעלי התפקידים מטעימים כי בחקירות שנערכו על ידיהם במסגרת הליכי הפירוק, כל אחד מהמבקשים העיד כי יחידות הדיור נרכשו על ידו כדירות למטרות השקעה, ובהמשך הושכרו לצדדים שלישיים, וכי חלקם אף לא שילמו את מלוא התמורה עבור יחידות הדיור שנרכשו על ידיהם. לפיכך, לשיטתם, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים.

13.אף הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה), טוען, בתשובה שהוגשה מטעמו, כי דין הבקשות להידחות. הממונה טוען כי אף שלגישתו פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו חף מקשיים, מצויה בו קביעה ההופכת את סיכויי הערעור לנמוכים ביותר: בית המשפט המחוזי קבע כי כל המבקשים נהגו בעצימת עיניים ואין הם עומדים בנטל השכנוע כי פעלו בתום לב, למצער בתום לב אובייקטיבי. לעניין זה, טען הממונה כי, ראשית, קביעה זו הינה קביעה עובדתית שנקבעה על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה דיונית מהראיות שהוצגו בפניה, וכי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעות מסוג זה. שנית, הממונה טוען כי לגישתו, ממקרא ממצאיו המפורטים של בית המשפט המחוזי לגבי כל אחד מהמבקשים, נראה כי בית המשפט המחוזי עשה עמם חסד בקביעתו כי "לא הורם על ידם הנטל". זאת, שכן לשיטת הממונה, הוכח באופן פוזיטיבי כי המבקשים נהגו בעצימת עיניים שקשה להסבירה. לעניין מאזן הנוחות, הממונה מציין כי הוא מצטרף לטענותיהם של משב"ש ושל בעלי התפקיד.

דיון והכרעה

14.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.

15.כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע החלטה (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). אשר על כן, הכלל הוא כי ביצועו של פסק דין יעוכב רק בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות"; אך ההלכה הפסוקה העניקה את משקל הבכורה למאזן הנוחות (ראו: ע"א 2281/24 עזור נ' לנגר, פסקה 11 (26.3.2024); ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 (27.3.2023); ע"א 4825/23 שחאדה נ' גנטוס, פסקה 15 (22.10.2023)). בנסיבות העניין דנן, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים, כך שדי בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשות, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

16.ככלל, כאשר מדובר בפינוי מדירת מגורים, נוטה מאזן הנוחות לטובת עיכוב ביצוע הפינוי, שאלמלא כן יווצר קושי בהשבת המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור (שם, וראו גם: ע"א 7691/21 מירקוב נ' הנאמן ליישום הליכי חדלות פרעון של חברת פפושדו בע"מ, פסקה 10 (23.11.2021); ע"א 7863/16 גורדו נ' ימין, פסקה 21 (14.11.2016)). יחד עם זאת, כאשר מדובר בנכס שאינו משמש למגורים (הגם שהוא מיועד למגורים), וכאשר המבקש לא הצביע על זיקה מיוחדת לנכס, האינטרס של המבקש בעיכוב הביצוע הוא כלכלי גרידא. במצב מעין זה, הלכה היא כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית בקשת עיכוב הביצוע (ראו, מיני רבים: ע"א 8486/13 מצרי נ' יוסי פאר פנורמה פרויקטים (1987) בע"מ, פסקה 8 (9.6.2014); ע"א 9188/17 שבתאי נ' לינדסמן, פסקה 6 (11.12.2017); ע"א 5735/21 קחטן נ' ארצי, פסקה 10 (19.8.2021)).

בענייננו, פרט לאזולאי אשר ציין שיחידת הדיור משמשת עבורו מקור הכנסה מדמי שכירות, יתר המבקשים לא ציינו איזה שימוש נעשה על ידם ביחידות הדיור; ואילו המשיבים ציינו כי על פי הידוע להם יחידות הדיור משמשות עבור כלל המבקשים כ-"דירות להשקעה". אשר על כן, ובהיעדר גרסה בעניין מצד המבקשים (פרט לאזולאי, אליו אתייחס להלן), יש לזקוף את שתיקת המבקשים בנושא זה לחובתם ולקבל את גרסת המשיבים כי יחידות הדיור משמשות עבור המבקשים כ-"דירות להשקעה", כך שהאינטרס שלהם בהן מתמצה באינטרס כלכלי בלבד.

אשר לאזולאי, התלבטתי תחילה לגבי טענתו לפיה יחידת הדיור שרכש מאת החברה מושכרת על ידו למשפחה עם ילדים קטנים, אשר עלולה להיפגע באם ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא יעוכב, וכי הדבר עלול לחשוף את אזוזלאי לתביעה בעניין. ואולם, המשיבים הסבו את תשומת ליבי לכך שלתמיכה בטענתו האמורה צירף אזולאי מסמך שכותרתו "תוספת להסכם שכירות בלתי מוגנת", שנחתם בחודש מרץ 2024, וממנו עולה כי אזולאי השכיר את יחידת הדיור שרכש מהחברה לתקופה של שנה שנסתיימה ביום 31.1.2024, ובחודש מרץ כרת הסכם להארכת תקופת השכירות האמורה בשנה נוספת, כאשר ביני לביני, ביום 1.2.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כלומר, בעת שנכרת על ידו הסכם השכירות הנוכחי, אזולאי ידע כי עליו לפנות את יחידת הדיור. בנסיבות אלו, סבורני כי לא יהיה זה מוצדק ליתן לאזולאי ליהנות מהנסיבות אותן יצר, ביודעין, במו ידיו.

מנגד, אל מול האינטרס הכלכלי של המבקשים ביחידות הדיור, עומד האינטרס של משב"ש המייעד את יחידות הדיור למטרה של הקצאה לזכאי דיור ציבורי. כלומר, עיכוב פסק הדין יגרום לפגיעה באינטרס ציבורי בעל חשיבות (ראו, למשל: עע"מ 5667/13 אליה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 2 (14.10.2013)). ודוק, מדובר הן בנזק כספי (השתתפות משב"ש בשכר הדירה בתקופת הביניים), והן בנזק שהינו אף מעבר לכך, המתבטא בהעמדת יחידות דיור בפועל לרשות הזכאים לכך, חלופה שהינה בעלת יתרונות ניכרים על פני חלופת השתתפות משב"ש בשכר הדירה בתקופת הביניים.

17.הנה כי כן, מחד גיסא עומד האינטרס הכלכלי של המבקשים ביחידות הדיור; ומאידך גיסא עומד האינטרס הציבורי בהקצאת יחידות הדיור לזכאי הדיור הציבורי. לכך יש להוסיף כי בהינתן שהזוכה על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא משב"ש – שהינו גוף ממשלתי – אין חשש כי אם יתקבלו הערעורים לא יהיה בידי משב"ש לפצות את המבקשים על הנזק שייגרם מאובדן זכויותיהם ביחידות הדיור, ככל שהשבה בעין לא תתאפשר. אשר על כן, בשקלול הדברים סבורני כי מאזן הנוכחות נוטה במובהק לטובת המשיבים, באופן המצדיק, כשלעצמו, את דחיית הבקשות דנן. בנסיבות אלו, אני רואה עצמי פטור מלהידרש לסיכויי הערעור, מלבד הערה שאין הם גבוהים במידה שיש בה כדי לשנות את המסקנה המתגבשת במישור מאזן הנוחות.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. אזולאי ובני הזוג איסק יישאו, כל אחד, בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח, אשר יתחלקו, בחלקים שווים, בין משב"ש וקופת הפירוק; והמערערים בע"א 2684/24 יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח, אשר יתחלקו אף הם, בחלקים שווים, בין משב"ש וקופת הפירוק.