ע"א 2624/18 פלוני נ. מדינת ישראל- משרד הרווחה

1.

המבקשת ובעלה לשעבר ביקשו להביא ילד לעולם, אולם הניסיונות להרות לא צלחו. לפיכך ביקשו בני הזוג לאמץ ילד, ופנו לשם כך לרשויות הרווחה. לאחר המתנה של שנים רבות, התבשרו בני הזוג כי נמצא עבורם ילד מתאים לאימוץ. בשנת 2007 ניתן צו אימוץ, לפיו ימסר הילד לבני הזוג.

2.

בני הזוג הבחינו כי התפתחותו של הילד מתעכבת; לאחר בדיקות ואבחונים התברר כי הילד המאומץ סובל מתסמונת גנטית 'ה- x השביר'. בני הזוג הגישו תביעה נגד רשויות המדינה, שלפיה המדינה התרשלה בבדיקת מצבו הרפואי של הילד, ובשל רשלנות זו נגרם לבני הזוג נזק. המשבר אליו נקלעו אף הוביל, כך נטען בתביעה, לגירושי בני הזוג.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לאחר קיום ישיבת קדם-משפט אחת, משקבע שעילת התביעה התיישנה. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, לטענתה לא נבחנה כדבעי טענתה בדבר תחולת חריגי חוק ההתיישנות, ובד בבד הוגשה גם הבקשה שלפני. בבקשה זו מבוקש לעכב את תשלום האגרה שהמבקשת חויבה בתשלומה בבית המשפט המחוזי (בסך של 12,861 ₪) עד להכרעה בערעור. סיכויי הערעור טובים, כך נטען, ומצבה הכלכלי קשה. המבקשת גרושה, מגדלת את הילד המאומץ בכוחות עצמה, ואף היא עצמה מוגדרת נכה בשיעור 100% במוסד לביטוח לאומי.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לגישתה, אין מדובר אלא בבקשה לפטור מאגרה – בקשה שהיתה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ) – ולא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. לגופו של עניין אין הצדקה להעניק פטור מאגרה משום שהמבקשת לא הציגה תשתית ראייתית מספקת בדבר מצבה הרפואי והכלכלי. עוד מוסיפה המשיבה, כי אף אם תיבחן הבקשה כבקשה לעיכוב ביצוע, אין להעתר לה. סיכויי הערעור נמוכים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, מפני שמדובר בחיוב כספי אשר ברגיל אין הצדקה לעכבו.

הכרעה

5.

הבקשה שלפני מעלה קושי דיוני מסוים. מחד גיסא, איני סבור כי צודקת המשיבה בטענתה שיש זהות בין בקשה זו לבין בקשה לפטור מאגרה מעיקרא. אמנם השיקולים דומים, אולם מדובר בבקשות שונות. בעל דין יכול להשלים עם חובת תשלום האגרה המוטלת עליו, ולקוות כי במסגרת ההליך, כאשר יזכה, יוטלו הוצאות המשפט על יריבו. תקוותה של המבקשת היא שלאחר שתזכה בערעור, יוטלו הוצאותיה על כתפי המשיבה, והבקשה דנא ממוקדת בעיכוב תשלום האגרה עד להכרעה זו.

6.

מאידך גיסא, אין מדובר בעיכוב ביצוע של פסק הדין, אשר כזכור דחה את תביעת המבקשת ללא צו להוצאות. הבקשה אינה מכוונת כלפי עיכוב רכיב מרכיביו של פסק דין זה. חיובה של המבקשת באגרה הוא עצמאי ונפרד מפסק הדין, וחובת תשלום האגרה אינה תלויה בפסק הדין או בתוצאתו. גם אם תזכה המבקשת בערעור, אין לדבר השלכה ישירה על חובת תשלום האגרה (השוו תקנה 5(ב)(5) לתקנות האגרות, העוסקת בנזקי גוף). אמנם כן, יתכן שאם תזכה המבקשת בערעור, יורה בית המשפט על השבת הוצאותיה שהוציאה בערכאה הדיונית, ויתכן שאף יתחשב במפורש בהוצאות האגרה ששילמה, אולם תוצאה זו אינה מחויבת המציאות.

7.

המשמעות היא שבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין אין כאן. ברם, ניתן להשקיף על הבקשה כבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור; אמנם סעד זמני בלתי-מצוי, אך לא בלתי-אפשרי.

8.

עיינתי בדבר, התלבטתי, ובסופו של דבר החלטתי להעתר לבקשה החריגה של המבקשת. אין זה פשוט כלל ועיקר להורות על עיכוב תשלום סכום כספי שהחובה לשלמו קבועה בדין. כך, מפני שמדובר בתשלום בר השבה, ובוודאי כך, כאשר חובת התשלום אינה תלויה במישרין בתוצאות הערעור. יחד עם זאת, מבלי לעיין בסיכויי הערעור, ולנוכח מאזן הנוחות, סבורני כי יש להעניק למבקשת את הסעד הזמני המבוקש על-ידה.

9.

המשיבה אמנם טענה כי נטל ההוכחה בדבר מצבה הכספי של המבקשת מוטל על כתפיה והיא לא עמדה בו. ברם, המשיבה אינה חלוקה, כך נראה, על הנתונים: המבקשת אינה עובדת למחייתה, מוגדרת נכה בשיעור 100%, ומגדלת לבדה את ילדהּ המאומץ, שאף הוא מוגדר נכה בשיעור כזה. לכך יש להוסיף, כי המשיבה לא התנגדה למתן פטור מערבון בהליך הערעור עצמו – ופטור כזה אכן ניתן (החלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 29.4.2018). הסכמת המשיבה נומקה "בעיקר בהתחשב במצבה הנפשי הקשה של המבקשת" , נימוק שבנסיבות העניין יכול היה להוביל להסכמה גם בקשר לבקשה זו. מכל מקום, סכום האגרה המדובר הוא סכום כזה, אשר עיכובו לא יפגע באינטרס הציבורי פגיעה ממשית, ואילו עבור המבקשת התשלום אינו עניין פעוט.

10.

סוף דבר, שאני נעתר לבקשה. עד להכרעה בערעור, אין המבקשת חייבת לשלם את האגרה שחויבה בה בשל ההליך בבית המשפט המחוזי. אין צו להוצאות בבקשה זו.