ע"א 2630/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. גלית להב

הצדדים התבקשו להביע עמדתם בשאלת סיווג ההליך. המשיבה 1 סבורה (כפי שציינה בתגובתה שהגישה לבקשה לעיכוב ביצוע) כי המערערת לא היתה רשאית להגיש ערעור בזכות, ואילו המערערת והמשיב 2 סבורים כי לא נפלה כל טעות בכך שההליך הוגש ככזה.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ובטענות הצדדים ושקלתי בדבר נחה דעתי כי נתונה למערערת זכות ערעור.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נשוא ההליך, התקבלה בקשה שהגישה המשיבה 1 (בעניינה התקיימו הליכי פשיטת רגל עד למתן צו הפטר אשר אושר בפסיקתה מיום 26.6.2014) להורות למערערת להשיב סכום כספי ובתוך כך להורות כי צו ההפטר שניתן לה חל גם על חוב שלה כלפי המערערת בגין הלוואות שנטלה. בית המשפט קבע תחילה כי בסמכותו לפרש את צו ההפטר שניתן בעניינה של המשיבה 1, ולגופם של דברים קבע כי ההפטר שניתן למשיבה 1 חל גם על חובה האמור למערערת (והורה על השבת הסכום הכספי).

סבורני כי בקובעו כן הפעיל בית המשפט המחוזי את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל, ולפיכך יש לסווג את ההחלטה כ"צו בפשיטת רגל" (ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011)). הדבר עולה גם מהאמור בהחלטה עצמה (פסקה 9 להחלטה), ויודגש כי בעובדה שההחלטה ניתנה לאחר מתן צו ההפטר למשיבה 1 אין כדי לשנות מכך (ראו והשוו למשל: רע"א 504/15 סונדרס נ' עו"ד יניב אינסל (17.2.2015); רע"א 8648/13 בן עמי נ' בן עמ י (1.1.2015)). כפועל יוצא ובהתאם להוראת סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, נתונה למערערת זכות ערעור על ההחלטה. אוסיף כי נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך להכריע האם היה מקום לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" בהתאם לדיני הערעור הרגילים, כטענת המשיבה 1, או שמא יש לסווגה כ"פסק דין", כטענת המשיב 2.

סיווג ההליך יוותר אפוא כפי שהוא והתיק יועבר להמשך טיפול על פי הסדר הרגיל.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.