פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
2633/13 - א'
וערעור שכנגד
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערערות:
1. סנפיר השקעות בע"מ
2. קרן אור משכנות כרמל בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון
2. הימנותא בע"מ
בקשה להורות על מחיקת סעיפים מן הערעור שכנגד
החלטה
לפניי בקשה להורות על מחיקת סעיפים מן הערעור שכנגד, זאת בשל היעדר זיקה מספקת – כך נטען – בינם לבין העניינים הכלולים בערעור העיקרי.
הצדדים התקשרו (בשנות ה- 70) בהסכמים לבניית דירות להשכרה, ואחר-כך מצאו את עצמם בהליכים משפטיים מורכבים. ההליך שבו ניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, נשוא הערעור והערעור שכנגד, הוא תביעה שהגישו המערערות לסעדים הנוגעים לבעלות במקרקעין ולתשלום פיצויים. בפסק-הדין (שניתן ביום 21.2.2013) התקבלה באופן חלקי תביעתן של המערערות, ונקבע כי על המשיבה לשלם להן סכומי-כסף שונים. המערערות הגישו (ביום 14.4.2013) את ערעורן, שבו הן משיגות על קביעות מסוימות של בית המשפט המחוזי. המשיבות מצדן הגישו (ביום 28.5.2013) ערעור שכנגד, אשר נוגע אף-הוא בחלק מקביעותיה של הערכאה הקודמת. כאמור, השאלה המונחת לפניי כעת היא אם הערעור שכנגד הוגש כדין, לאמור: אם מתקיימת זיקה עניינית בין הערעור לבין הערעור שכנגד, כנדרש.
לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הערעור שכנגד, כך שנינו, הוא בבחינת שטר ששוברו בצדו. השטר הוא דחייה אוטומטית של המועד להגשת הליך ערעורי; השובר הוא מגבלות המוטלות על היקף העניינים שמותר לכלול בגדרי הליך של ערעור שכנגד. כך נוסחו הדברים באחת הפרשות:
בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).
אם כן, הערעור שכנגד צריך לתחום את עצמו לעניינים שעלו בגדרי הערעור העיקרי (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט(2) 1 (1995)). עם זאת, הדרישה לקיומה של זיקה עניינית בין ההליכים אינה דרישה דווקנית ומצמצמת. "התיבה 'אותו עניין' מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור" (ע"א 8644/06 רבינוביץ נ' מולכו
(24.6.2007)). הערעור שכנגד עשוי אפוא לעסוק גם בנושאים שלא הועלו במסגרת הערעור העיקרי:
אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי (בש"א 4691/11 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)).
הנה כי כן, נדרשת זיקה עניינית, אך לא זהות בנושאים. "הערעור שכנגד" – כך נפסק – "אינו בבואה של הערעור העיקרי. אפשר שהערעור שכנגד יתייחס לכל עניין העומד ביסודו של הערעור ושזור עמו" (ע"א 41/99 גריזולין יצור ושיווק שמנים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.6.2001)). בהקשר זה יודגש, כי המצב שבו ערעור וערעור שכנגד אינם עוסקים באותם נושאים בדיוק, או באותם חלקים של פסק-הדין של הערכאה הקודמת, הוא מצב טיפוסי למדיי, שהרי מטבע הדברים כל צד משיג על אותו חלק בפסק-הדין שבו נדחו טענותיו. על כן, הדרישה היא לזיקה מסוימת, מצומצמת, בין הערעור והערעור שכנגד, אך לא לזיקה הדוקה בדמות תמונת-ראי. כדבריה של כבוד השופטת ד' דורנר: "בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם" (רע"א 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח נ' תעשיות קסריה פולימרים (7.12.1999)). באותה רוח הוטעם כי במקום שבו קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת אי-מחיקתו של ההליך:
ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי-הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 704).
דומה כי הגישה המרחיבה לגבי היקפו המוּתר של ערעור שכנגד משקפת תפיסה "אוהדת" באשר למוסד זה ולתכליותיו; תפיסה שלפיה "ראוי להותיר פתח רחב להגשת ערעור שכנגד" (ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן , פ"ד נ(3) 384, 393 (1996); ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה ( 13.7.2011 )). גישה זו יש בה כדי למנוע ריבוי הליכים, הן משום שהיא מבטיחה לבעלי דין המוכנים להשלים עם פסק-הדין ולוותר על הליך ערעורי, כי יוכלו לחזור בהם אם הצד שכנגד יבחר לצאת להתדיינות נוספת; הן משום שהיא מעמידה לפני בעל-דין השוקל לערער את הסיכון כי הצד שכנגד לא יהא כבול בוויתורו. בהקשר זה אציין כי בבקשה שלפניי נטען כי הגשת הערעור שכנגד בענייננו היא בבחינת "שיטת מצליח" ולא נועדה אלא לצורך טקטיקה ו"מלחמה פסיכולוגית". איני סבור כי יש בסיס מספק לייחוס מניעים אלה למשיבים. דומני כי דווקא במקרה הנדון, שבו קדמו להגשת הערעור שנים ארוכות מאד של התדיינויות משפטיות סבוכות, וניתן בבית המשפט המחוזי פסק-דין ארוך ומנומק, אין "להלין" על המשיבים שמלכתחילה היו נכונים להשלים עם תוצאת פסק-הדין (כאמור בפתח הערעור שכנגד).
מכל מקום, לגופם של דברים לא מצאתי כי קיימת הצדקה למחיקת סעיפים מן הערעור שכנגד. מקובל עליי כי אין זהות מלאה בנושאים המועלים בערעור ובערעור שכנגד, אולם זהות כזו, כאמור לעיל, אינה נדרשת. סבורני כי מתקיימת בענייננו זיקה מספקת בין הערעור לבין הערעור שכנגד, המצויים שניהם בתוך אותה מסגרת עובדתית ומשפטית (אם כי עוסקים בקביעות שונות בפסק-הדין). יש להזכיר כי הפסיקה קבעה, למשל, שכאשר תובע מערער על מיעוט הפיצויים שנפסק לזכותו, רשאי הנתבע, במסגרת ערעור שכנגד, להשיג גם על עצם החבות (ראו למשל עניין זילברמן הנ"ל, בעמ' 3). בדומה, במקום שבו בעל-דין מגיש ערעור בקשר לרכיבים מסוימים או למדדים מסוימים של הפיצוי, רשאי יריבוֹ להשיג על רכיבים או על מדדים אחרים, ואף על עצם הזכאות לפיצוי, ובלבד שקיימת זיקה "תשתיתית" בין ההליכים ולא מדובר בעילות שונות ונפרדות או בבעלי-דין שונים. על רקע זה, לאחר שבחנתי את המקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי נוּתקה הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד, באופן שמצדיק מתן הוראה בדבר מחיקת סעיפים.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המערערות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ₪.
ניתנה היום, ג' באב תשע"ג (10.7.2013).
גיא שני
ר ש ם