ע"א 268/14 שחר הררי ,עו"ד - נאמן על נכסי החייבים נ. עופר מדמון

1.

בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו תישארנה על כנן הערות אזהרה הרשומות בלשכת רישום המקרקעין, אשר מונעות ביצוע דיספוזיציה בנכס, עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' חזק ) בתיקים פש"ר 9251/06 ופש"ר 9252/06 מיום 22.10.2013.

רקע והליכים

2.

ביום 19.6.2006 ניתן נגד המשיבים 4-3 (להלן: החייבים ) צו כינוס נכסים בב ית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט

י' צלקובניק ) בתיקים פש"ר 9251/06 ופש"ר 9252/06. בהמשך, הוכרזו החייבים פושטי רגל ו המבקש מונה כנאמן על נכסיהם.

3.

ביום 6.3.2001 נערך הסכם בין החייבים לבין המשיב 1 (להלן: המשיב ) במסגרתו רכש המשיב מאת החייבים את זכויותיהם בדירה ברחוב נילי 8 בגן יבנה והידועה כגוש 557 חלקה 469 (להלן: נכס המקרקעין או הנכס ) , בכפוף לתשלום תמורה של 250,000 דולר (להלן: הסכם המכר ). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי תוקפו של הסכם המכר, במסגרתה החייבים טענו כי מדובר בהסכם למראית עין וסירבו למסור את החזקה בנכס לידו של המשיב בעוד שהמשיב דרש את אכיפתו. בהתאם, בשנת 2003, עתר המשיב לבית המשפט השלום ברחובות בת"א 2727/03 בתביעה לאכיפת הסכם המכר ולפינוי וסילוק יד. ביום 5.2.2009 קיבל בית המשפט את תביעת המשיב והורה על פינוי החייבים מן הנכס.

4.

במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט השלום ברחובות בת"א 2727/03 ובמסגרת הליך פשיטת הרגל של החייבים, נרשמו בלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה לאיסור דיספוזיציה בנכס, אותן מבקש הנאמן להותיר על כנן במסגרת בקשה זו.

5.

על פסק דינו של בית המשפט השלום ברחובות הגיש המבקש, בתפקידו כנאמן לנכסי החייבים, ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 26.11.2009 ביטל בית המשפט המחוזי מרכז בע"א 14551-03-09 (השופט א' ש. שילה , השופטת מ' נד"ב והשופט א' מקובר ) , בהסכמת הצדדים, את פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום ברחובות והורה כי המחלוקת תוכרע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת תיקי פשיטת הרגל של החייבים.

6.

בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז, הגיש הנאמן לבית המשפט מחוזי בבאר שבע ביום 17.2.2009, בקשה להורות על ביטול הענקה של נכס המקרקעין בין החייבים למשיב וכן על השבת סכום של 258,340 ש"ח אשר לטענתו התקבלו בידי המשיב באמצעות הגדלת משכנתה שהייתה רשומה על הנכס. בקשתו התבססה על שתי טענות מרכזיות. האחת, היות הסכם המכר שחתמו החייבים והמשיב, הסכם למראית עין. והשנייה, כי הסכם המכר בטל בהיותו בגדר הענקה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). לגרסתו של המבקש, החייבים נקלעו לקשיים כלכליים ונאלצו ללוות כספים בשוק האפור. משכשלו מאמציהם לגייס מימון לכיסוי החובות, סיכמו עם המשיב לערוך הסכם מכר פיקטיבי של נכס המקרקעין, שנועד לאפשר למשיב לקבל משכנתא שבאמצעותה יכסו החייבים חלק מחובותיהם. לטענתו, החייבים חתמו על ההסכם מתוך לחץ ובלא שקראו אותו, וחתמו על קבלות פיקטיביות. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו מיום 22.10.2013 את התביעה וקבע כי העובדה שהחייבים חתומים על הסכם המכר ומסמכים אחרים, מקימה חובה מוגברת להוכיח את טענותיהם וכי החייבים לא עמדו בנטל זה. לפיכך, נקבע כי חוזה המכר תקף. לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להידרש לטענות הנוגעות לביטול הענקה במסגרת פשיטת הרגל.

7.

המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמסגרתו הבקשה למתן סעד זמני המונחת לפניי.

הבקשה

8.

בבקשה למתן סעד זמני טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נדרש כלל לטענת ביטול הענקה במסגרת פשיטת הרגל ועל כן סיכוייו לזכות בערעור גבוהים. המבקש טוען כי סעיף 96 לפקודה קובע חזקת בטלות לפיה עסקה שנעשתה בנכס של חייבים במרוצת 10-2 שנים טרם כניסתם להליך פשיטת רגל בטלה כלפי הנאמן. לשיטתו, העסקה היא בגדר הענקה אסורה מפני שלא נעשתה בתמורה בת ערך ובתום לב וכן כי החייבים לא היו כשרי פירעון באותו מועד.

9.

באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי סך חובותיהם של החייבים עולה על 1.2 מיליון ש"ח, בעוד שבקופת פשיטת הרגל הצטברו רק כ-62,000 ש"ח בלבד. עוד טוען המבקש כי לחייבים אין עוד נכסים וכי הנכס היחיד שממנו הנושים יכולים להיפרע הוא נכס המקרקעין. לשיטתו, אם לא יינתן סעד זמני כמבוקש, קיים חשש כי תיעשה דיספוזיציה בנכס, דבר אשר יכול למנוע אפשרות השבת הנכס אל קופת פשיטת הרגל ופירעון כלשהו של חובות החייבים. מנגד, לשיטתו, המשיב לא ייפגע ממתן הסעד הזמני מאחר שהוא רשאי להמשיך לעשות כל שימוש למעט דיספוזיציה בנכס, עד ההכרעה בערעור.

10.

מנגד טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, המבקש מעלה טענות חדשות שלא הועלו בבית המשפט המחוזי וכי הטענות להסכם פיקטיבי, מחד גיסא, ולביטול הענקה במסגרת פשיטת רגל, מאידך גיסא, הן טענות סותרות שלא ניתן להעלותן יחד. עוד טוען המשיב כי העסקה לא הייתה בגדר הענקה אסורה, שכן היא נעשתה בתום לב ובתמורה נאותה וכן כי החייבים היו כשרי פירעון באותה נקודת זמן, ועל כן הערעור אינו מגלה סיכוי. יצוין עוד כי המשיב לא התייחס בתגובתו למאזן הנוחות.

11.

ביום 26.2.2014 התקבלה תגובה מטעם משיב 2 (הכונס הרשמי). הכונס הרשמי מציין בתגובתו כי על פניו אין לשלול קיומו של סיכוי לערעור. לשיטתו יש משקל לטענת המבקש לפיה נדרש היה כי בית המשפט קמא ידון בשאלת ביטול ההענקה לגופה במסגרת פשיטת הרגל. עוד לשיטתו, בנסיבות העניין הותרת הערות האזהרה על כנן אינה טומנת בחובה פגיעה כלכלית ישירה במשיב.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובתגובות לה, בפסק הדין מושא הערעור ובנימוקי הערעור, מצאתי כי יש מקום לקבל את הבקשה.

13.

הסמכות להורות על מתן סעד זמני בערעור הוסדרה, ערב כניסתו לתוקף של תיקון מס' 2 לתקנות סדר הדין האזרחי ביום 24.10.2013 (להלן: התיקון ), בתקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר קבעה כי סעד זמני בערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו", שמשמעם כי על כתפי המבקש רובץ הנטל להוכיח כי סיכויי הזכייה בערעור טובים הם וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת מתן הסעד. כלל זה הביא בחשבון את העובדה כי התביעה נדחתה ואת החזקה לפיה פסק הדין של הערכאה הדיונית נכון. לפיכך, נקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב ופוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני (ראו למשל: ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב , פסקה 9

(30.12.2012); ע"א 427/13 דעוס נ' דופני , פסקאות 15-13 (28.8.2013) (להלן : עניין דעוס ) ; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 382 (להלן: הערעור האזרחי )) . בין שני התנאים הללו קיימים יחסי גומלין, כך שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך יפחת משקלו של מאזן הנוחות ולהפך ( ע"א 2501/05

ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ , פסקה 6 (18.4.2005); הערעור האזרחי , בעמ' 383-382).

14.

לאחר התיקון, תקנות 467(ב) ו-(ג) החליפו את תקנה 471(א) והושמטה הדרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי לא השתנו אמות המידה הנוגעות למתן הסעד הזמני בערעור (ראו: רע"א 732/13 מזאוי נ' מזאוי , פסקה 7

(5.5.2013);

עניין דעוס , פסקה 15).

15.

לעניין סיכויי הערעור, קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הסכם המכר תקף, היא ממצא עובדתי והכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב על נקלה בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. אולם, אני סבור כי הקביעה שעסקה מסוימת הינה תקפה במישור האזרחי אינה מייתרת בהכרח את השאלה האם מדובר בהענקה אסורה במסגרת פשיטת הרגל. ראו למשל דבריה של השופטת פרוקצ'יה

בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730, 743-742 (4.7.2001):

"ההסדר בדבר ביטול הענקות בפשיטת רגל נועד להביא לביטול העברות רכוש שביצע החייב אשר חרף היותן תקפות על-פי הדין האזרחי הכללי, ניתן לבטלן בהתקיים תנאים מסוימים, וכל זאת כדי להגשים תכליות מיוחדות לתחום זה. בחינת תוקפה של העיסקה על-פי כל אחד מהמישורים האמורים נשענת על תשתית כללים שונה, אך ישנה חוליה המקשרת ביניהם באופן הזה: אם בחינת העיסקה לפי הדין הכללי מובילה למסקנה כי היא תקפה, עדיין קיימת אפשרות כי בחינתה לאור דיני פשיטת הרגל תביא לתוצאה כי היא בטלה על-פיהם. לעומת זאת אם הבחינה על-פי הדין הכללי תביא לתוצאה כי מדובר בעיסקה שאינה תקפה או שתביעת הבנים לא הוכחה, ינבע מכך כי הנכס נשאר נכסו של החייב ונכלל במסת הנכסים שלו העומדת לחלוקה, והדיון בתקפות העיסקה על-פי דיני פשיטת הרגל יתייתר. שהרי, דיני ביטול הענקות בפשיטת רגל חלים מקום שמדובר בהענקות רכוש, אשר אלמלא הליכי פשיטת הרגל היו תקפות."

16.

במקרה הנוכחי, בית המשפט המחוזי לא דן בטענת ביטול ההענקה לגופה מכיוון שסבר שהסכם המכר תקף. לא נקבע, בין היתר, אם העסקה הייתה בגדר הענקה אסורה ואם התמורה שסוכמה בהסכם הייתה בת ערך ביחס לשווי הנכס. לנוכח האמור ומבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, דומה כי הם אינם משוללי יסוד.

17.

באשר למאזן הנוחות, ככלל, כשמדובר בבקשה למתן סעד זמני למניעת דיספוזיציה בנכס מקרקעין, נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני. זאת, מפני שאם יתקבל ערעור המבקש לאחר שלא ניתן הסעד הזמני, עלול להיווצר מצב בלתי-הפיך (ע"א 4445/10 אבן חיין נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ , פסקה 3 (15.8.2010); עניין דעוס ,

פסקה 17). במקרה הנוכחי, אם לא יינתן הסעד הזמני, קיים חשש כי הנכס יימכר לרוכשים תמי לב, דבר אשר יקשה באופן ניכר על השבת הנכס לקופת פשיטת הרגל ויימנע פירעון של חובות החייבים. בית משפט זה קבע לא אחת כי רק לעיתים רחוקות יסרב בית המשפט להעניק סעד זמני שמטרתו שמירה על מצב קיים (ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל – זכרון יקעב פ"ד לח(2) 645 (19.2.1984). ל כך יש להוסיף כי מדבריו של המשיב בבית המשפט קמא, עולה שאין לו כוונה קונקרטית למכור את זכויותיו בנכס בזמן הקרוב, אלא דווקא "חיפש להוריו בית קרקע על מנת שיוכלו לגור עימו" (עמ' 4 לפסק דינו של בית המשפט קמא). ומכאן שלמשיב לא ייגרם נזק של ממש אם הצו המונע דיספוזיציה בנכס ימשיך לעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור.

18.

לנוכח האמור לעיל ובנסיבות העניין מצאתי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר יותיר על כנן הערות אזהרה המונעות כל דיספוזיציה בנכס.

בנסיבות העניין אין צו להוצאת.