ע"א 3592/17 סלימאן עווידאת נ. מנהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון - נצרת עלית

1.שלושה תובעים בשלוש תביעות נפרדות טענו לבעלות במקרקעין בלתי מוסדרים באזור מג'דל שמס ברמת הגולן (להלן: הקרקע )

והם – בני משפחת עווידאת (להלן: המבקשים ), רשות מקרקעי ישראל (להלן: המדינה ) ובני משפחת פח'ראלדין (להלן: המשיבים ). לסיומו של הליך, דחה בית משפט קמא בפסק דינו את שלוש התביעות מן הטעם שאף אחד מהתובעים לא הוכיח את תביעתו.

המבקשים טענו כי זכותם בקרקע נובעת מכוח רכישתה בשנת 1966 על ידי המבקש 1, שמכר במהלך השנים חלקים מן הקרקע והעביר את הזכויות הנותרות בה לבניו, שהם חלק מקבוצת המבקשים, כעשר שנים עובר להגשת התביעה. לחילופין, טענו המבקשים לבעלות מכוח התיישנות רוכשת בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני.

גם המשיבים טענו לבעלות בחלק הארי של הקרקע (שטח של כ-14 דונם מדרום לכביש החוצה את הקרקע) מכוח רכישה ולחילופין מכוח התיישנות רוכשת. ואילו המדינה טענה לבעלות בקרקע בהיותה מקרקעין ללא בעלים, בהתאם לסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 (להלן: חוק נכסי המדינה ) , ולחילופין מכוח היות הקרקע נטושה או היותה נכס השייך לנפקד.

2.כאמור, כל שלוש התביעות נדחו.

תביעת המבקשים נדחתה משנמצא כי לא הוכיחו כי מי שמכרה את הקרקע למבקש 1 בשנת 1966 הייתה בעלת הזכות בקרקע. כן נקבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכחת התנאים להתיישנות רוכשת – חזקה ועיבוד של יותר מ-50% מהמקרקעין ברציפות לאורך 15 שנים. עם זאת, נקבע כי עלה בידי המבקשים להוכיח זיקה לקרקע בכך שעיבדו אותה מידי פעם, מכרו חלקים ממנה לאחרים וביקשו היתרי בנייה לגבי חלקים אחרים, והגם שזיקה זו אינה עולה כדי בעלות בקרקע די בה כדי להדוף את תביעת המנהל.

תביעת המשיבים נדחתה משנקבע כי לא הרימו את הנטל להוכיח את בעלותם בקרקע מכוח רכישתה, או כי התמלאו התנאים הנדרשים להתיישנות רוכשת.

אף תביעת המדינה נדחתה מן הטעם שלא עמדה בנטל הנדרש לפי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה ולפיו הקרקע נעדרת בעלים ולא הוחזקה ועובדה במשך שנים .

גם טענותיה החלופיות של המדינה נדחו.

3.המבקשים והמשיבים הגישו ערעורים נפרדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

במסגרת ערעורם דכאן, עתרו המבקשים למתן סעד זמני האוסר על המשיבים לעשות כל שימוש בקרקע, להיכנס לקרקע או להכניס אליה כל ציוד. לטענת המבקשים, החל מיום 29.4.2017 הם נוכחים לראות כי המשיבים נכנסים ויוצאים מן הקרקע, ואף גידרו חלק ממנה. לטענת המבקשים, בכך מסיגים המשיבים את גבולם ופוגעים בזכויותיהם בקרקע, וקיים חשש כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. לטענת המבקשים סיכוייהם בערעור טובים, הן על פי פסק דין אחר שבו נקבע כי הוכחה העסקה בשנת 1966, והן מאחר שבית המשפט קמא הכיר בקיומה של זיקה שלהם לקרקע.

המשיבים התנגדו למתן הסעד הזמני בטענה שמזה עשרות שנים הם מעבדים את חלק הקרקע לגביו הם טוענים לבעלות (החלק הדרומי לכביש), וכי אין למבקשים כל זכות בשטח זה.

4.דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות. הענקת סעד זמני עד להכרעה בערעור תלויה בשני גורמים: סיכוייו של הערעור ומאזן הנוחות, כאשר היחס ביניהם הוא של "מקבילית כוחות" (ע"א 268/14 הררי – נאמן על נכסי הים נ' מדמון

(25.3.2014); ע"א 8102/15 נסיירי נ' קדורה

(19.1.2016)). מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. משלא נקבע כי מי מהצדדים להליך הוא בעליה של הקרקע, הרי שאין חשש לרישומה על שם מי מהם ולהעברתה לצד שלישי וליצירת מצב בלתי הפיך עקב כך . המבקשים אף לא הצביעו על עבודות קונקרטיות שהמשיבים מבצעים בקרקע, שבעטיין לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

מובן כי ככל שהמשיבים מבצעים עבודות בנייה בקרקע, הרי שאלו טעונות היתר כדין, והמשיבים נוטלים על עצמם סיכון כי אם יתקבל ערעור המבקשים, הרי שכל השקעות שלהם בקרקע, אם בכלל, ירדו לטמיון.

5.אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪.

היומן יאחד ערעור זה עם ע"א 4434/17 שהוגש על ידי המשיבים.

אני נעתר לבקשת המשיבה 13 ומורה על מחיקתה מכתב הערעור.