ע"א 3592/17 סלימאן עווידאת נ. מנהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון - נצרת עלית

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם ) ב-ת"א 8682-07-10, ב-ת"א 16288-09-10 וב-ת"א 6774-10-12, בגדרו נדחו שלוש תביעות לבעלות במקרקעין בלתי מוסדרים בשטח של 17,047 מ"ר באזור מג'דל שמס ברמת הגולן, הידועים כ אזור שמיס (להלן: המקרקעין ).

אביא להלן, בתמצית, את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע

2.

העובדות נושאי הבקשה פורטו בעיקרן כבר בהחלטתו של חברי, השופט י' עמית , מתאריך 11.06.2017, במסגרתה נדחתה בקשה קודמת שהמבקשים הגישו למתן סעד זמני בערעור ולפיכך אציג כאן בתמצית רק את בסיס העובדות הצריכות לעניין הבקשה הנוכחית.

3.

בתאריך 23.03.2017 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה שלוש תביעות שהוגשו על-ידי: המבקשים, המשיבה 1, והמשיבים 7-2. המבקשים שבפני טענו בתביעתם כי זכותם ב מקרקעין נובעת מכוח רכישה שעשה המבקש 1 בשנת 1966. המבקש 1 מכר, לטענתם, במהלך השנים חלקים מן המקרקעין והעביר את הזכויות הנותרות בהם, לבניו (המבקשים 5-2) וזאת כעשר שנים עובר להגשת התביעה. לחילופין, המבקשים טענו לבעלות ב מקרקעין מכוח התיישנות רוכשת בהתאם לסעיף 78 ל חוק הקרקעות העות'מאני .

4.

המשיבים 7-2 טענו, מנגד, לבעלות בשטח של כ-14 דונם מתוך המקרקעין מכוח רכישה, ולחילופין מכוח התיישנות רוכשת. המשיבה 1 טענה, בתורה, לבעלות ב מקרקעין , בהיותם, לשיטתה, מקרקעין ללא בעלים לפי סעיף 3 ל חוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 (להלן: חוק נכסי המדינה ), ולחילופין מכוח היות המקרקעין נטושים, או בגדר נכס השייך לנפקד.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי לא הוכח שמי שמכרה את המקרקעין למבקש 1 בשנת 1966 – אכן היתה בעלת הזכויות ב מקרקעין . עוד נפסק, כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכחת התנאים להתיישנות רוכשת. בצד זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי נוכח כך שהמבקשים עיבדו את המקרקעין מדי פעם, מכרו חלקים מהם לאחרים, וביקשו היתרי בניה לגבי חלקים אחרים מתוכם – עלה בידם להוכיח זיקה ל מקרקעין , הגם שזיקה זו איננה עולה כדי בעלות ודי בכך כדי להדוף את תביעת המשיבה 1, אשר לא הוכיחה גם היא את התקיימות התנאים המופיעים בסעיף 3 ל חוק נכסי המדינה . בנוסף בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את תביעת המשיבים 7-2 בקובעו כי הם לא הרימו את הנטל להוכיח את בעלותם ב מקרקעין מכוח רכישה, או מכוח התיישנות רוכשת.

6.

בתאריך 30.04.2017 המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. בתאריך 14.05.2017 המבקשים הגישו בקשה למתן סעד זמני בערעור, בגדרה הם ביקשו לאסור על המשיבים כל שימוש במקרקעין, להיכנס אליהם, או להכניס אליהם כל ציוד (להלן: הבקשה הראשונה ).

במסגרת

הבקשה הראשונה , המבקשים טענו כי החל מתאריך 29.04.2017, המשיבים 7-2 נכנסו ויצאו מן המקרקעין והם אף גידרו חלק מהם. לגישת המבקשים, המשיבים 7-2 הסיגו בכך את גבולם, פגעו בזכויותיהם הנטענות ב מקרקעין הנ"ל, וגרמו לחשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל ערעורם של המבקשים.

7.

בתאריך 11.06.2017, חברי, השופט י' עמית , דחה את הבקשה הראשונה בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. משלא נקבע כי מי מהצדדים להליך הוא בעליה של הקרקע, הרי שאין חשש לרישומה על שם מי מהם ולהעברתה לצד שלישי וליצירת מצב בלתי הפיך עקב כך . המבקשים אף לא הצביעו על עבודות קונקרטיות שהמשיבים מבצעים בקרקע, שבעטיין לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

מובן כי ככל שהמשיבים מבצעים עבודות בנייה בקרקע, הרי שאלו טעונות היתר כדין, והמשיבים נוטלים על עצמם סיכון כי אם יתקבל ערעור המבקשים, הרי שכל השקעות שלהם בקרקע, אם בכלל, ירדו לטמיון" (ראו: פיסקה 4 להחלטה).

טענות הצדדים בבקשה השנייה

8.

בתאריך 03.07.2017 המבקשים הגישו בקשה נוספת למתן סעד זמני בערעור – היא הבקשה שבפני (להלן: הבקשה השנייה ). במסגרת הבקשה השנייה המבקשים עותרים לאותם הסעדים שהתבקשו על ידם במסגרת הבקשה הראשונה . במסגרת זאת המבקשים טוענים כי מאז מתן ההחלטה, נושא הבקשה הראשונה , חל, לגישתם, שינוי נסיבות מהותי בכך שהמשיבים 7-2 בנו, לדבריהם, מבנים, התקינו גנרטורים והתחברו באופן בלתי חוקי לרשת החשמל של המשיבה 13, וזאת תוך שינוי פני המקרקעין . דברים אלו מעלים, לשיטת המבקשים, חשש ממשי כי יימנע מהם לקבל את החזקה ב מקרקעין , ככל שערעורם יתקבל.

9.

לטענת המשיבים 7-2, שהתבקשו להגיב ועשו כן – דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. לשיטתם, הסעדים המבוקשים ב בקשה השנייה זהים לסעדים שהתבקשו ב בקשה הראשונה , ומדובר: "באותה הגברת בשינוי אדרת". לעמדת המשיבים 7-2 – לא חל כל שינוי בנסיבות, באשר החפצים שהוכנסו ל מקרקעין לאחר מתן ההחלטה, נושא הבקשה הראשונה , הינם מיטלטלין ניידים, אשר לא יהיה כל קושי לפנותם, אם וכאשר ערעור המבקשים יתקבל.

10.

המשיבה 1 ביקשה להותיר לשיקול דעתו של בית המשפט את ההכרעה בבקשה, כפי שעשתה בתגובתה ל בקשה הראשונה .

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף אליה, וכן בתגובות המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות . אביא את נימוקיי לכך, בקצרה, מיד בסמוך.

12.

הבקשה שבפני המוכתרת כ"בקשה דחופה בהולה למתן סעד זמני במעמד צד אחד" – הוגשה, לשיטת המבקשים, לפי תקנה 467(ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ואולם, למעשה זוהי בקשה לעיון מחדש בהחלטה, נושא הבקשה הראשונה .

13.

תקנה 368(א) ל תקנות קובעת כי:

"לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו , או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו" (ההדגשה שלי – ח"מ ).

14.

בענייננו, המבקשים טוענים כי חל שינוי נסיבות מהותי, הבא לידי ביטוי, לשיטתם, ב"בניית מבנים, התקנת גנרטורים והתחברות בלתי חוקית לעמוד החשמל של הרשות המקומית מג'דל שמס" (ראו: עמוד 2 לבקשה). סבורני כי המעשים הנטענים הנ"ל אינם בלתי הפיכים, בנסיבות, וכי אם יתקבל ערעורם של המבקשים – ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כמו כן דומה עלי כי קביעתו של חברי השופט י' עמית במסגרת ההחלטה, נושא הבקשה הראשונה , לפיה לא מתקיים חשש לרישום המקרקעין על שם צד כלשהו להליך, או להעברתם לצד שלישי וליצירת מצב בלתי הפיך עקב כך – עודנה יפה לענייננו, גם בהינתן שינוי הנסיבות הנטען על-ידי המבקשים. משכך, לא מצאתי כי השתנו נסיבות, או כי נתגלו עובדות חדשות מאז מתן ההחלטה, נושא הבקשה הראשונה , באופן המצדיק עיון מחדש בהחלטה זו (ראו: ע"א 351/16 ברכה נ' חונוביץ

(10.03.2016)).

בהקשר אחרון זה, מצאתי לנכון לחזור על דברים שנקבעו בהחלטה, נושא הבקשה הראשונה :

" מובן כי ככל שהמשיבים מבצעים עבודות בנייה בקרקע, הרי שאלו טעונות היתר כדין, והמשיבים נוטלים על עצמם סיכון כי אם יתקבל ערעור המבקשים, הרי שכל השקעות שלהם בקרקע, אם בכלל, ירדו לטמיון".

דברים אלו יפים אף כאן.

15.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .