ע"א 2862/05 נילי וינברג נ. ועדת ערר מחוז ת"א

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל ) מיום 10.3.2005 שלא לפסול עצמו מלדון בע"א 3493/02.

1.המערערת והמשיבה מצויות בסכסוך משפטי ממושך. על החלטת בית משפט השלום בסכסוך זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור זה התקיים דיון מקדמי (ביום 30.11.2004) בפני השופטת ה' גרסטל . בעקבות הדיון המקדמי, הגישה המערערת בקשה לפסול את בית המשפט מלדון בערעור. נטען בבקשה, כי בית המשפט גיבש את דעתו, משהמליץ למערערת בדיון המקדמי, לחזור בה מן הערעור, תוך שציין, כי פסק הדין נשוא הערעור נכון מתחילתו ועד סופו והערעור קנטרני, ותוך שהבהיר לה, כי היא עלולה לשאת בהוצאות שיכולות להגיע ל 50,000 ₪. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הפסילה. הוא קבע כי "לנוכח העובדה שהערעור על נימוקיו מצוי לפני בית המשפט, שאמור להכריע בו במותב תלתא – ושדיון מקדמי בערעור נועד, בין היתר, לבדוק סיומו ללא צורך בהכרעה שיפוטית – אין אני מוצאת כל הצדקה לבקשת הפסילה, ואני דוחה אותה". על החלטה זו הוגש ערעור, בו חזרה המערערת על טענתה כי בית המשפט גיבש את דעתו כבר בדיון המקדמי. בתשובתה, התנגדה המשיבה לפסילה וציינה כי אין כל עילת פסלות. החלטתי (ביום 7.4.2005) לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. סברתי, כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה לביסוס התשתית העובדתית לטענות הפסלות הנטענות על ידה.

2.לאחר פרסום פסק הדין, ביקשה המערערת לבטלו. זאת, בטענה שלא הומצאה לה תשובת המשיבה. בשל מחדל זה, נמנע מהמערערת לבקש רשות להגיב לתשובת המשיבה. תשובה זו, כך נטען, לא מדויקת, מוטעית ואינה מגובה בתצהיר. יצוין שהרשות להגיב כאמור ניתנת "מטעמים מיוחדים שיירשמו" בלבד (תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בתגובתה לבקשה, מודה המשיבה שככל הנראה, בשל תקלה משרדית, לא נשלחה התשובה למערערת. עם זאת, לדעת המשיבה בקשת המערערת לא מגלה "טעמים מיוחדים" שמצדיקים קבלת הרשות להגיב, לא כל שכן, לאחר שניתנה החלטתי בעניין.

3.נוכח בקשת המערערת, החלטתי לקיים דיון בעניין. בדיון בפניי (ביום 6.6.2005) הסכימו הצדדים לראות את פסק הדין מיום 7.4.2005 כמבוטל ולטעון לגופה של טענת הפסלות. המערערת חזרה על עיקר טענותיה כפי שפורטו לעיל. בנוסף, נטען שפרוטוקול הדיון, כמו גם החלטת בית המשפט המחוזי, אינם משקפים את עמדתו של בית המשפט במלואה. עמדה זו מוסקת, בין היתר, מהאופן ומהטון בו נאמרו הדברים. אף המשיבה חזרה על טענותיה כפי שפורטו לעיל. לדעתה, בניסיונות הפשרה בין הצדדים לא עלה חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. המשיבה הדגישה את היותו של הדיון מקדמי בלבד כאשר ההכרעה בערעור ממילא תהיה במותב תלתא.

4.לא מצאתי לנכון לסטות מהחלטתי גם לאחר שמיעת טענות בעלי הדין. מהחומר המונח בפניי לא עולה כי "הדלת נעולה" בפני המערערת להוכיח את צדקת עמדתה. על כן, לא קם חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים מצד בית המשפט. מכל מקום, הצעות בית המשפט בהליך מקדמי, שנעשות כדבר שבשגרה במטרה להביא לסיום ההליך בפשרה, לא מעידות, ככלל, על גיבוש עמדתו הסופית במחלוקת (ראו פסק הדין מיום 7.4.2005; כן השוו: 3750/97 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הערעור נדחה. עם זאת, בנסיבות העניין אני סבור שראוי להפחית את סכום ההוצאות בו חויבה המערערת. סכום זה יועמד, אפוא, על 5,000 ש"ח.