ע"א 2871/98 גניזדוביץ אוריאל נ. בנק לאומי לישראל

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם), אשר דחה את בקשת המערער לקבל צו מניעה נגד מימוש משכנתא ולהצהרה, כי המשיב גבה גביית יתר בהוצאה לפועל.

כפי שעולה מן החומר בפנינו, משכן המערער את מקרקעיו כביטחון לשם החזר שתי הלוואות שניתנו למיופי כוחו של המערער, לשם בניית בית מגורים על גבי המקרקעין. משכנתא ראשונה על סך (בש"ח) 150,000 דולר נעשתה ביום 24.3.93. משכנתא שנייה על סך (בש"ח) 300,000 דולר נעשתה ביום 1.7.93.

המשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש המשכנתאות לטובתו. במסגרת הליכים אלה נמכרו חלק מהדירות, שנבנו על גבי המקרקעין האמורים.

המערער הגיש תובענה (ה"פ (חיפה) 1368/94) לצו מניעה נגד מימוש המשכנתא בטענה, כי החוב אינו קיים עוד וכי המשכנתא על סמך 300,000 דולר אינה תקפה. התובענה נדחתה. לאחר מכן, הגיש המערער, במסגרת התיק הנ"ל, בקשה ובה נטען, כי החוב נשוא הבקשה (שנפסק בהליך העיקרי באותו תיק) נפרע, וכי המשיב גבה ממנו ביתר. גם בקשה זו נדחתה. בית המשפט קבע, כי בית המשפט סיים מלאכתו בתיק ה"פ 1368/94 ומכל מקום, טענות אלה היה על המערער להעלות בפני ראש ההוצאה לפועל. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 6593/96), ובהחלטה מיום 1.1.97 נדחתה הבקשה ונקבע, כי מקומן של טענות המערער הוא בפני ראש ההוצאה לפועל.

בינתיים פנה המערער לראש ההוצאה לפועל. ברם, זה האחרון קבע בהחלטתו מיום 22.7.96, כי אם צודק המערער בטענתו כי פרע את חובו האמור למשיב, שומה עליו לפנות בתביעה חדשה לבית המשפט המוסמך.

בעקבות החלטת ראש ההוצאה לפועל, עליה לא הוגש ערעור, פנה המערער, בשנית, לבית המשפט (ת"א 10208/96) וביקש למנוע את מימוש המשכנתא בטענות שהעלה בפני ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט דחה את התביעה. נקבע, כי טענותיו של המערער בדבר גביית יתר ופירעון ההלוואה נשוא המשכנתא מקומן בהוצאה לפועל ולא בבית המשפט. כן נדחתה התביעה מחמת מעשה בית דין, עקב החלטת בית המשפט קמא בפלוגתאות שהתעוררו בפניו.

על פסק דינו זה של בית המשפט נסב הערעור בפנינו.

מסקירת שורת ההחלטות, שניתנה בעניינם של המערער והמשיב עולה, כי בטענת "פרעתי" שהעלה המערער בפני בית המשפט קמא (ד"ר ביין), אחר כך בפני ראש ההוצאה לפועל, ואחר כך שוב בפני בית המשפט המחוזי קמא, לא ניתנה כל החלטה לגופה של הטענה. הערכאות שדנו בטענה זאת לא נזקקו לה כשהנימוקים הם חוסר סמכות או שבית המשפט סיים את מלאכתו. לפיכך, דינה של החלטת בית המשפט המחוזי בדבר קיום מעשה בית דין כנגד המערער להתבטל.

ברם, למרות זאת דין ערעור זה להידחות. הדרך הנכונה של המערער להוכיח, כי פרע את החוב היא בהוצאה לפועל (בר"ע 135/81 ענבר נ' ענבר , פ"ד לו(1) 169, וכן רע"א 6538/98 שהוזכרה לעיל). לפיכך צדק בית המשפט קמא בקבעו, כי על המערער להעלות טענותיו בפני ראש ההוצאה לפועל. די במסקנה זו כדי להביא לדחיית הערעור.

אשר על כן הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.