ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ. גזפרום טרנסגז אוכטה בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 30752-05-11 (כבוד השופט ש' שוחט ), מיום 19.3.2012, שבמסגרתו קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה להורות על אכיפתו בישראל של פסק דין שניתן ברוסיה.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית המשפט ברוסיה קבע כי המבקשת חייבת לשלם למשיבה סכום של כחמישה מיליון יורו. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי לא הוכח שלא מתקיימת במקרה זה דרישת ההדדיות. עוד קבע בית המשפט כי אף ההגנות האחרות המנויות בחוק אינן מתקיימות במקרה זה. לפיכך, הורה בית המשפט כי פסק החוץ שניתן ברוסיה אכיף בישראל.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 15.4.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את הבקשה, בתנאים מסוימים, כך שהכספים שייגבו מכוחו של פסק החוץ לא יוצאו מגבולות ישראל ויופקדו בחשבון נאמנות שייפתח על ידי המשיבה או בקופת ההוצאה לפועל או בית המשפט. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי אמנם מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי, אך החיוב הכספי הוא בסכום מאד גבוה, המקים חשש מובנה לקושי בגבייתו חזרה במקרה הצורך.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הבקשה המונחת לפניי. לטענת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 15.4.2012 בכך שקיבל את בקשתה בתנאים ולא הורה על עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין. המבקשת טוענת בבקשתה כי סיכויי הערעור שהגישה גבוהים מאד שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא תקדימי ומתווה מדיניות שיפוטית חדשה בתחום. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי לנוכח העובדה שמדובר בסכום גבוה, אין להתנות את עיכוב הביצוע בתנאים ואין לבקש ממנה להפקיד עירבון בשווי של כ-25 מיליון ש"ח. עוד טוענת המבקשת כי ברוסיה עדיין מתנהלים הליכים נגד המשיבה שבהם היא נתבעת לשלם למבקשת סכום של 23 מיליון דולר. לטענתה, מדובר בסכום שניתן לקזז או לגבות על חשבון הסכום שייפסק לטובת המשיבה.

מנגד, טוענת המשיבה כי בעקבות החלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה כל סכום שיגבה מהמבקשת, אם יגבה, יופקד בחשבון נאמנות, אין כל בסיס לחששה של המבקשת שלא תוכל להחזיר את המצב לקדמותו במידה ויתקבל הערעור. עוד טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצא עובדתי. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת היא חברה לא פעילה וכי מדובר בחוב כספי משנת 2007. לטענתה, סיכוייה להיפרע מהמבקשת קלושים והם ייחלשו עם חלוף הזמן. עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיימים הליכים נגדה ברוסיה וכי מדובר בטענת סרק.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבה ובהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו למשל: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשת עמדה בנטל זה. לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. זאת, שכן "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל: בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)). אמנם, הערעור שהוגש לבית משפט זה הוא על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה פסק החוץ אכיף בישראל, אבל ביסודו של דבר הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך כספי.

בענייננו, על אף הלכה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת תתקבל באופן חלקי, כך שבמידה והמשיבה תגבה ממנה כספים כתוצאה מפסיקתו, כספים אלה יופקדו בחשבון נאמנות ולא יוצאו מגבולות ישראל. בנסיבות אלה, ומבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא מצאתי כי המבקשת הוכיחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. זאת, שכן המבקשת לא הוכיחה, שבנסיבות המקרה, ולנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, היא תתקל בקושי כלשהו לגבות את הכספים בחזרה מהמשיבה במידה וערעורה יתקבל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.