ע"א 3114/00 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ (בהקפאת הליכים) נ. ד"ר שמריהו בירן ר

1.המשיבים נקטו בהליכים מנהליים כנגד המבקשת בע"א 3114/00 (המבקשת 1 ברע"א 6700/00) (להלן: המבקשת), וזאת למטרת גביית חוב ארנונה בסך של 5,027,940 ש"ח, שבחלקו מתייחס לשנים 1999-1997.

בתגובה הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה תובענה כנגד המשיבים למתן הצהרה שלפיה הסכם שנכרת בין המבקשת לבין המשיבים לגבי אופן חיוב המבקשת בארנונה עבור השנים 1996-1995 - חל גם לגבי השנים שלאחר-מכן, ומקטין על-כן את גובה חוב הארנונה שעל המבקשת לשלם עבור השנים 1999-1997. המבקשת עתרה אף להפסקת הליכי גביית החוב שננקטו כנגדה.

2.בהוראת בית-המשפט המחוזי, שניתנה במסגרת הליכי ביניים שנוהלו בתובענה, שילמה המבקשת למשיבה 3,000,000 ש"ח על חשבון חוב הארנונה, והמציאה את המבקשת 2 ברע"א 6700/00 (להלן: מעש), שהיא חברה שבבעלות המבקשת, כערבה ליתרת חוב הארנונה, שתשלומו עוכב על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר שהמבקשת הציגה בפניו חוות-דעת של רואה-חשבון, המעידה כי מעש מסוגלת לשלם את יתרת חוב הארנונה אם תידרש לכך.

כעבור זמן הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בקשה לחייב את המבקשת לשלם סכום נוסף של כמיליון ש"ח על חשבון יתרת חוב הארנונה. טענת המשיבים הייתה, כי חל שינוי בנסיבות - הרעה במצבן הפיננסי של המבקשת ושל החברות שבבעלותה - המצדיק להתיר להן את המשך הליכי גביית חוב הארנונה. ואולם, בקשה זו נדחתה לאחר שנקבע כי הוגשה בלא תצהיר.

3.בתאריך 5.3.00 דחה בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר דן ביין) את תובענת המבקשת, וקבע כי על המבקשת לשלם למשיבים את יתרת חוב הארנונה (להלן: פסק-הדין). עם זאת, בית-המשפט המחוזי הורה לעכב את תשלום יתרת חוב הארנונה למשך 15 ימים.

על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, וכן הגישה את הבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעורה.

4.ביני לביני ניתן בתאריך 16.3.00 צו הקפאת הליכים על המבקשות 6-1 ברע"א 6700/00, והמבקשת ומעש בכללן, ומונה להן נאמן, המבקש 7 ברע"א 6700/00 (להלן: הנאמן), וזאת, בין היתר, לצורך גיבוש הסדר-נושים. בעקבות דרישת המשיבים מן המבקשת לשלם את יתרת חוב הארנונה על-פי פסק-הדין בסך של 2,386,192 ש"ח, הודיע הנאמן למשיבים כי דרישתם תטופל במסגרת ההסדר שיגובש עבור כלל הנושים.

5.או אז הוגשה מטעם המשיבים בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה להורות לנאמן לפרוע את יתרת חוב הארנונה מכוח הערבות שניתנה על-ידי מעש. בתגובתו טען הנאמן, כי אין להיענות לבקשה לנוכח החשש שתשלום סכום ניכר זה ימנע את האפשרות לגבש הסדר בין המבקשת והחברות שבבעלותה לבין נושיהן, ומכיוון שמדובר בהעדפת נושים אסורה. בהקשר זה נטען, כי ממילא המבקשת משיגה על עצם קיומו של החוב.

בית-המשפט המחוזי (השופטת בלהה גילאור) קבע כי המשיבים השלימו את ביצוע הליך גביית יתרת חוב הארנונה, במובן סעיף 350(ח) לחוק החברות, תשנ"ט1999-. עוד נקבע, כי לא הונחה תשתית עובדתית לחשש שהביע הנאמן מפני סיכול האפשרות לגבש הסדר-נושים, וכן כי עיכוב העברת הכספים למשיבים למשך 15 ימים - מכוח הוראת בית-המשפט המחוזי לאחר מתן פסק-הדין - נועד אך לתת אפשרות למבקשת ולמעש להיערך לקראת העברת סכום החוב, ולא להגשמת המטרות שביסוד הקפאת ההליכים. עם זאת קבע בית-המשפט המחוזי, כי לנוכח העובדה שהמשיבים נהנים מכך שמפעלי המבקשת נמצאים בשטחם ומהווים מקור פרנסה לרבים מתושבי עכו, הרי שיש לחייב את הנאמן לפרוע מתוך הערבות שהעמידה מעש סכום של 1,250,000 ש"ח בלבד.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזר הנאמן על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. בהקשר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, טענת המבקשת היא, כי לערעורה סיכוי גבוה להתקבל, וכי אם תידחה בקשתה לעיכוב ביצוע, ייגרם נזק בלתי-הפיך לה ולתכנית השיקום שמגבש הנאמן.

מנגד, המשיבים התנגדו לבקשה לעיכוב ביצוע ותמכו בהחלטת בית-המשפט המחוזי. המשיבים טענו, בין היתר, כי לולא שוכנע בית-המשפט המחוזי - במסגרת הליכי הביניים שקדמו למתן פסק-הדין - שמצבה הפיננסי של מעש איתן, מלכתחילה לא היה מאפשר למעש לערוב ליתרת חוב הארנונה, ועל-כן ראוי לאפשר למשיבים לממש את הערבות, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בהוראתו לנאמן.

6.בתאריך 30.10.00 אוחד בהוראת בית-משפט זה הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ובבקשה למתן רשות ערעור.

7.השאלה הטעונה הכרעה היא, האם ראוי לעכב את ביצוע פסק-הדין שניתן בתובענת המבקשת עד שיתברר הערעור שהגישה המבקשת לבית-משפט זה. אם יעוכב ביצוע פסק-הדין, ממילא יתייתר הצורך לקבוע אם החלטת בית-המשפט המחוזי להורות לנאמן לפרוע 1,250,000 ש"ח מתוך ערבותה של מעש - למרות צו הקפאת ההליכים שניתן על מעש ועל המבקשת - ניתנה כדין.

8.ככלל, אין לעכב את ביצועו של פסק-דין שעליו הוגש ערעור, אלא אם ביצוע פסק-הדין בטרם בירור הערעור יביא לכך שהמערער לא יוכל להגשים את זכויותיו אם יזכה בערעורו. ואולם, במקרה שבפניי, הגם שלא הוכח כי העברת יתרת חוב הארנונה למשיבים תשלול את אפשרות החזרת הכסף על-ידי המשיבים אם תזכה המבקשת בערעורה, הרי שביצוע פסק-הדין יוציא ממאגר נכסי החברות שעליהן ניתן צו הקפאת הליכים, סכום שעלול, למצער, להקשות על גיבושה של תכנית לשיקום המבקשת.

זאת ועוד, אף נראה שביצוע הליך גביית יתרת חוב הארנונה לא הושלם במובן סעיף 350(ח) לחוק החברות, תשנ"ט1999-. שכן, בתשלום יתרת חוב הארנונה למשיבים מתוך מאגר הנכסים העומד עתה לרשות כלל הנושים לצורך הסדר, יש משום העדפת המשיבים על-פני נושים אחרים. פירוש סעיף 350 הנ"ל בדרך הרואה במתן פסק-הדין במקרה שבפנינו משום השלמת ביצוע ההליך, אינה מתיישבת איפוא עם תכליתו לנהוג בשוויוניות כלפי נושים מאותו מעמד.

מובן הוא, כי ככל שלמשיבים מעמד של נושה בדין-קדימה - לנוכח העובדה שמדובר בחוב בגין ארנונה - יבוא מעמד זה לכלל-ביטוי במסגרת הסדר-הנושים.

בנסיבות אלה, וכאשר ממילא עצם קיומו של החוב עדיין שנוי במחלוקת בין הצדדים, הגעתי לכלל-דעה כי ראוי לעכב את ביצועו של פסק-הדין עד שיתברר ערעורה של המבקשת.

9.משכך, ממילא אין צורך לברר לגופה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית-המשפט המחוזי בגידרה חויב הנאמן לפרוע סכום של 1,250,000 ש"ח מתוך ערבותה של מעש. שכן, עם עיכוב ביצוע פסק-הדין, להוראה שניתנה לנאמן אין עוד משמעות מעשית.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נמחקת.

10.אני מקבלת איפוא את הבקשה לעיכוב ביצוע, ומעכבת את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.3.00 בה"פ 199/99 עד למתן פסק-דין בערעור שהגישה המבקשת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.