ע"א 3124/00 בצלאל אהובה ואח' נ. נתיבי איילון בע"מ

1.

זוהי בקשה להורות, כי החלטתו של בית משפט זה מיום 19.11.00, בעניין עיכוב ביצועו החלקי של פסק הדין נשוא הערעורים דנא, אינה חלה על פסק הדין המשלים בת.א. 1412/95 (השופטת ר' לבהר שרון) מיום 10.8.04. לחילופין, מתבקש בית המשפט לעיין מחדש בהחלטה בעניין עיכוב הביצוע החלקי עקב שינוי נסיבות שחל עם מתן פסק הדין המשלים.

2.

תחילתו של ההליך ביום 20.9.1995, עת הגישו המבקשים, דיירי רחובות הסמוכים לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (להלן – הדיירים) תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 1412/95), בה עתרו לסעד של פיצוי כספי בגין ירידת ערך דירותיהם ובגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממטרדי רעש וזיהום אוויר שנובעים מהפעלת התחנה המרכזית. ביום 8.3.00 נתן בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא טלגם ז"ל) פסק-דין חלקי, בו הוטלה אחריות לנזקי הדיירים על המשיבות 2, 5, 6, 8 ו -9. התביעה נגד משיבות 1, 3 ו- 4 נדחתה. ביום 18.7.00 ניתן פסק-דין חלקי לעניין הנזק. שיעור הפיצוי בגין רעש וזיהום אוויר נקבע באופן שעבור כל שנת מטרד יקבל כל דייר 10,000 ₪, תוך התאמת סכום בסיסי זה לכל דייר ודייר בהתאם למיקום דירתו וקרבתה למטרד, בהסתמך על חוות הדעת של השמאית מטעם הדיירים. הפיצוי עבור כל דייר יחושב עבור שבע שנות מגורים בדירה. שיעור הפיצוי בגין ירידת ערך הדירות נקבע עבור כל דייר ודייר בהתאם לחוות דעת של שמאית מטעם הדיירים.

ביום 17.8.00 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין באופן חלקי עד למתן הכרעה בערעור שהגישו המשיבות לבית משפט זה, כדי שיעור של 60% מסכום פסק הדין. ביום 19.11.00 אימץ בית משפט זה (השופטת ד' ביניש) את החלטתו של בית המשפט קמא בעניין עיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין.

ביום 1.1.03 דן בית משפט זה (השופטים ד' דורנר, א' פרוקצ'יה, א' גרוניס) בערעורים דנן, וקבע כי "אין מנוס מביטול חלקי של פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לנזק, והשלמת בירורה של שאלה זו". עוד נקבע, כי "הערעורים בכל הנוגע לחבות יישארו תלויים ועומדים, ולאחר השלמתו של פסק הדין על-ידי בית המשפט המחוזי, יהיו בעלי הדין רשאים, אם יחפצו, לתקן את הערעורים שהגישו, על דרך הוספת טענות לעניין הנזק".

ביום 10.8.04, בתום מסכת הוכחות ארוכה, נתן בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לבהר שרון) פסק-דין משלים לעניין חישוב הנזק. אשר לירידת ערך הדירות, אישר בית המשפט קמא הסכם אליו הגיעו הצדדים, לפיו תשלמנה המשיבות לכל הדיירים יחד סך כולל של 1,800,000$ בהתאם לשער היציג ביום התשלום, וסכום זה יחולק בהתאם לחוות דעת השמאית מטעם הדיירים, על-פי מצב הזכויות בדירות. אשר לפיצוי בגין המטרדים נקבע, כי המשיבות תשלמנה לכל אחד מהדיירים שנקבע לגביהם שהם זכאים לפיצוי סך של 10,000 ₪ לנפש לשנה, בהתאמות כפי שנקבעו על-ידי השופט טלגם ז"ל, וזאת עד לחודש ינואר 2001, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. בניגוד לפסק הדין של השופט טלגם ז"ל, אשר קבע כי לכל דייר ישולם הפיצוי עבור שבע שנות מגורים, פסק הדין המשלים קבע עבור כל דייר ודייר, באופן אינדיבידואלי, את מספר השנים בגינן הוא זכאי לפיצוי. לגבי רוב הדיירים הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לתקופת המגורים, ולגבי הדיירים שבעניינם לא הגיעו הצדדים להסכמה, קבע בית המשפט קמא את תקופת המגורים על סמך ראיות שהובאו בפניו, כולל עדויות הדיירים.

3.

טענתם המקדמית של הדיירים היא, שעיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין הראשון, כפי שהוחלט בשעתו על-ידי השופט טלגם ז"ל, ואושר בבית משפט זה, אינו חל על פסק הדין המשלים, מהטעם שפסק הדין המשלים הנו פסק-דין חדש, לפחות בכל הנוגע לשאלת הנזק.

אין בידי לקבל טענה זו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי עוכב, באופן חלקי, עד למתן הכרעה בערעורים שהוגשו לבית משפט זה. ככל שהדבר נוגע לחבות, הערעורים נותרו תלויים ועומדים, ובנוגע לגובה הנזק, תוקנו הערעורים בעקבות פסק הדין המשלים מיום 10.8.04. פסק הדין המשלים, כשמו כן הוא, משלים את פסק הדין הראשון, והוא איננו מהווה פסק-דין חדש. משטרם הוכרעו הערעורים, החלטה על עיכוב הביצוע החלקי, שניתנה בשעתו על-ידי השופט טלגם, ואושרה בערכאה זו על-ידי השופטת ביניש, נותרת על כנה.

4.

גם המשיבות מעלות טענה מקדמית, הפוכה, לפיה הסמכות לעיין מחדש בנושא של עיכוב ביצוע מחמת שינוי נסיבות נתונה לערכאה שנתנה את פסק הדין, היינו, לבית המשפט המחוזי. טענה זו יש לדחות. כפי שנקבע לעיל, החלטת עיכוב הביצוע שניתנה בבית משפט זה עומדת בתוקפה, והיא חלה גם על פסק הדין המשלים. משכך, שינוי החלטה זו צריך שייעשה גם הוא על-ידי בית משפט זה.

5.

נותרת השאלה, האם ראוי לשנות את ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע, עקב שינוי נסיבות הנובע ממתן פסק הדין המשלים.

6.

לטענת הדיירים, מרבית טענות הערעור של המשיבות ביחס לפסק הדין החלקי לעניין הנזק התייתרו, ואין לייחס להן עוד משקל לצורך בחינת סיכויי הערעור. כאלה הן הטענות בדבר: ביסוסו של פסק הדין הראשון על 5 תצהירים בלבד, שהרי בינתיים העידו כל הדיירים; הטענות בעניין שומת ירידת ערך הדירות והטענות נגד אימוץ חוות דעת המומחים לעניין הרעש וזיהום האוויר. לטענתם, משהנזק בגין המטרדים הוערך באופן אינדיבידואלי, ומשניתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים בעניין שיעור הפיצוי בגין ירידת ערך הדירות, פחתו בצורה משמעותית סיכויי הערעור.

המשיבות טוענות, שלא חל במקרה זה שינוי נסיבות המצדיק ביטול או שינוי של ההחלטה לעכב את ביצוע פסק הדין המחוזי. ראשית, כך נטען, לא חל כל שינוי באשר לחוסר האפשרות לגבות בחזרה כספים מן הדיירים במקרה של זכייה בערעור; שנית, טענותיהן של המשיבות בנוגע לכימות נזקי הדיירים נותרו על כנן גם לאחר מתן פסק הדין המשלים. בפרט הדברים אמורים בטענה שהפיצוי בגין ירידת ערכן של הדירות, לצד הפיצוי בגין המטרד שנגרם לדיירים, מהווה כפל פיצוי עבור אותו נזק ממש, ובטענה כי גובה הפיצוי חסר פרופורציה. בהקשר לכימות הנזק נטען, בין השאר, כי בית המשפט קמא העניק פיצויים בהתעלם ממספרי האוטובוסים החולפים ברחובות הסמוכים, כי חוות הדעת לעניין מטרדי הרעש והזיהום אינן מספיקות לקביעת הנזקים, כי הפיצויים הוענקו בגין עילות שהתגבשו לאחר הגשת התביעה, ולפיכך נקבעו בחוסר סמכות, כי נפלו כשלים בסדרי הדין ובדיני הראיות וכי שאלת הקטנת הנזק הוכרעה באופן חלקי.

עוד טוענות המשיבות, כי פסק הדין המשלים אינו מסוים ואינו ניתן לכימות כספי. בנוסף, נטען כי סכום נזקי הדיירים אשר נקבע בפסק הדין הנזק הראשון הופחת בצורה משמעותית ביותר בפסק הנזק השני, כך שבפועל שולמו לדיירים מעל ל-50% מהסכום שנפסק לטובתם, ולא 40% בלבד, כפי שהוחלט בעיכוב הביצוע.

משיבות 8 ו-9 טענו גם לעניין סיכויי הערעור בשאלת אחריותן לנזקי הדיירים. כך, נטען כי ריכוז האוטובוסים בסביבות התחנה המרכזית אינו מהווה עוולה בנזיקין. לחילופין טוענות משיבות אלה להגנת סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינה "מעשה לפי חיקוק". זאת משום שלטענתן הן פועלות מכוח צווי המפקח על התעבורה ורישיונות הקו ועל-פי תקנות התעבורה. בנוסף, נטען כי הדיון במצוקתם של הדיירים צריך שייערך במישור התכנוני ולא במישור הנזיקי.

יצוין, כי המדינה, אשר לא חויבה בפיצויים, לא נקטה עמדה בנוגע לבקשה הנדונה.

בתשובת הדיירים הם מציינים, בין השאר, כי אין כל קושי לבצע את פסק הדין המשלים. על-פי טענה זו, הצדדים גיבשו טבלה מוסכמת, אשר במסגרתה נקבעו ביחס לכל דייר ודייר הפרמטרים לכימות הפיצוי בגין המטרד, ובנוסף, בית המשפט קמא אישר את קביעותיו של השופט טלגם ז"ל, אשר אימץ את הקריטריונים שנקבעו בחוות דעתה של השמאית מטעם הדיירים.

7.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, שדין הבקשה להתקבל בחלקה.

בהחלטת עיכוב הביצוע החלקי מיום 19.11.00, איזנה השופטת ד' ביניש בין מספר שיקולים. מן הצד האחד, התומך בעיכוב הביצוע, ניצב הקושי להשיב את המצב לקדמותו, ולגבות את הכספים שישולמו לדיירים, באם יתקבלו הערעורים. השיקול בדבר סיכויי הערעור בנוגע לשאלת גובה הנזק, משך גם הוא, אותה עת, לכיוון עיכוב הביצוע של פסק הדין. מן הצד האחר, ציינה השופטת ד' ביניש, לא קיים על פניו "סיכוי רציני ומבוסס שהערעור יתקבל במובן זה שתבוטל חבותן של המשיבות". בנוסף נקבע, שגם "אין חשיבות לשאלת יחס החבות בין המשיבות שחויבו בפיצוי לבין המשיבות... אותן פטר בית המשפט קמא בפסק-דינו". באיזון בין מכלול השיקולים, הוחלט בשעתו, שיש לעכב את הביצוע של 60% מהתשלומים אותם חויבו המשיבות לשלם לדיירים מכוח פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

בחינתם של שיקולים אלה, נכון להיום, מלמדת שהקושי בהשבת המצב לקדמותו אם המשיבות יזכו בערעור קיים גם היום. לא חל שינוי נסיבות גם באשר לסיכויי הערעור בשאלת החבות. בעניין זה עומדת בעינה קביעתה של השופטת ד' ביניש, כי לא קיים סיכוי גבוה לכך שחבותן של המשיבות תבוטל ואין חשיבות לשאלת יחס החבות בין המשיבות שחויבו בפיצוי לבין המשיבות שלא חויבו בו.

מאידך, אני סבור שפחתו סיכויי הערעור של המשיבות בענייו גובה הנזק. כאן יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: ראשית, הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע לירידת ערך הדירות; שנית, נקבעה תקופת המגורים, באופן אינדיבידואלי, לכל דייר ודייר. לגבי רוב הדיירים, הגיעו הצדדים להסכמה באשר לתקופת המגורים (זאת לאחר שבפני בית המשפט קמא העידו לא פחות מ-94 עדים), ולגבי מיעוט מהדיירים, בית המשפט המחוזי קבע את תקופת המגורים בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו. בנוסף, נקבע על-פי חוות הדעת של השמאית מטעם הדיירים, נזקו של כל דייר בגין המטרד באופן אינדיבידואלי, בהתחשב במיקום הדירה ובמרחקה מהתחנה המרכזית. בנסיבות אלה דומה, שפסק הדין המשלים נותן מענה לחלק ניכר מטענות המשיבות בערעורים בנוגע לגובה הנזק, מה שמפחית במידה ניכרת את סיכויי הערעור בנושא זה.

8.

לאור האמור לעיל, בשקלול מאזן הנוחות מזה, וסיכויי הערעור מזה, הגעתי לכלל מסקנה שלאור שינוי הנסיבות בעקבות מתן פסק הדין המשלים, יש לשנות את ההחלטה הקודמת בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין, ולהפחית את הסכום המעוכב. לפיכך, אני מורה שעיכוב הביצוע עד למתן פסק הדין בערעור יעמוד על 35% מהסכומים המגיעים לדיירים על-פי פסק הדין המשלים.