ע"א 321-23 ע"א 321-23

1.הבקשה שלפניי מוכתרת כבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ר' סוקול) מיום 9.11.2022 והחלטתו מיום 22.2.2023 בפר"ק 47429-06-21 ופר"ק 24316-06-21, שבגדרה נקבע כי המשיב 1 (להלן: המשיב) יוכל להמשיך לפעול למימוש משכנתא, הרובצת על דירת המגורים של המבקשים, במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 526365-06-21.

למעשה, עניין לנו בבקשה למתן סעד זמני, המורה על עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין האמור.

הרקע לבקשה

2.ואלו תמצית העובדות הנוגעות לענייננו: המבקשים היו בעלי המניות של חברת חיים ומשה מנגד בע"מ (להלן: החברה), שביום 9.5.2016 ניתן צו לפירוקה. המשיב הגיש למפרק החברה תביעת חוב, בטענה כי החברה חייבת לו סכום העומד על למעלה מ-17.5 מיליון ש"ח. זאת, בשל הלוואות שהעניק לחברה לצורך סילוק חובותיה לחברת דלתא קפיטל גרופ בע"מ (להלן: דלתא), שנרשמה לטובתה משכנתא על בית המגורים של המבקשים (להלן: הבית). אציין כי בטרם הוגשה תביעת החוב של המשיב, נקבע בהסכמים שנערכו בינו לבין המבקשים והחברה כי למשיב יומחו זכויות חברת דלתא, כך שהמשכנתא על הבית תירשם לטובתו.

3.לאחר הליכים שונים בין הצדדים, שאין זו המסגרת לפרטם, בהחלטתו מיום 17.7.2020 מינה בית המשפט המחוזי את המשיבה 2 כבעלת תפקיד לבדיקת תביעות החוב של המשיב (להלן: בעלת התפקיד). בהחלטתה מיום 20.4.2021 קבעה בעלת התפקיד כי יתרת החוב למשיב עומדת על סך של 1,623,446 ש"ח, שמובטחת בשעבוד על הבית. על החלטה זו הגישו הן המשיב הן המבקשים ערעורים לבית המשפט המחוזי. המשיב טען, בעיקרו של דבר, כי יתרת החוב גבוהה יותר, בין היתר בשל הריבית שיש להוסיף לו; ואילו והמבקשים טענו הן כי יתרת החוב נמוכה יותר משנקבע, הן כי יתרת החוב אינה מובטח בשעבוד על הבית.

4.בפסק דינו מיום 9.11.2022 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיב. בין היתר, נקבע כי החוב למשיב שמובטח במשכנתא על הבית הוא רק החוב שהומחה לו מדלתא, שעומד על סך של 2,305,079 ש"ח נכון ליום 18.10.2010; כי לחוב זה יש להוסיף את הריבית ההסכמית; וכי יתרת חוב המבקשים למשיב אינה מובטחת במשכנתא. לנוכח האמור, בית המשפט הורה לבעלת התפקיד לחשב את חוב המבקשים למשיב, תוך הבחנה בין החוב המובטח בשעבוד לחוב שאינו מובטח; זאת, לאחר שתקבע אם יש לזקוף סכום ששילמו המבקשים למשיב, בסך 2,696,000 ש"ח, על חשבון החוב המובטח בשעבוד, או על חשבון יתרת החוב שאינה מובטחת.

5.ביום 10.1.2023 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, ובחלוף יומיים הגישו גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט ד' מינץ מיום 23.1.2023, בשים לב, בין היתר, לכך ש"במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון להכרעת בעלת התפקיד. ברי כי לא מדובר בהכרעה סופית בסוגיית החוב כלפי הנושה, וממילא לא בהכרעה שהימנעות מעיכוב ביצועה תגרום למבקשים נזק בלתי הפיך".

6.ביום 11.2.2023 ניתנה החלטתה המשלימה של בעלת התפקיד, אשר קבעה, בין היתר, כי יתרת החוב המובטח בשעבוד עומדת על סך של 9,766,814 ש"ח. בהמשך לכך, בהחלטתו מיום 22.2.2023 קבע כאמור בית המשפט המחוזי כי באפשרות המשיב להמשיך בהליכי מימוש השעבוד במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנ"ל.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מבוקש כאמור לעכב את הליכי מימוש השעבוד על הבית בהוצאה לפועל.

טענות הצדדים

7.המבקשים טוענים כי מדובר בדירת המגורים היחידה שלהם, וכי בשל כך, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. המבקשים מוסיפים כי סיכויי הערעור שהגישו "איתנים ומוצקים". בין היתר, נטען כי הסכום ששילמו המבקשים למשיב, על חשבון החוב, גבוה בכחצי מיליון ש"ח מהסכום שנקבע בהחלטות מושא הבקשה; כי החוב המובטח בשעבוד עומד על סך של 2 מיליון ש"ח; כי חוב זה נפרע במלואו, מאחר שהמבקשים שילמו למשיב סכום העולה על 3 מיליון ש"ח; וכי לנוכח האמור, יתרת החוב למשיב אינה מובטחת עוד בשעבוד על הבית.

8.מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, משעה שהמבקשים לא הגישו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2023, הבקשה דנן הייתה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף כי מכל מקום, סיכויי הערעור "אפסיים". נטען כי הן בעלת התפקיד הן בית המשפט המחוזי דחו את טענות המבקשים; כי הערעור נוגע להכרעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן; וכי הערעור הוגש באיחור של יום מהמועד האחרון להגשתו. המשיב מוסיף כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לטענתו, אם יתקבל הערעור לאחר מימוש הבית בהוצאה לפועל, המשיב יוכל לשלם למבקשים את שווי הבית; ומכל מקום, הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה ממימוש הבית נמוך מהנזק שכבר נגרם למשיב במשך למעלה מ-12 שנה, שבהן המבקשים לא שילמו "ולו שקל אחד מיוזמתם".

9.המשיב 3, הוא הכונס הרשמי, הודיע בתשובתו לבקשה כי לא יתנגד למתן סעד זמני המעכב את מימוש הבית, משעולה מהבקשה כי מדובר בדירת המגורים היחידה של המבקשים.

דיון והכרעה

10.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שיש להורות על עיכוב מימוש השעבוד הרובץ על הבית, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה.

11.כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם יתקבל הערעור יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו. ככלל, בבקשות כאמור שעניינן מניעת פינוי ומימוש דירת מגורים, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה, בהיות הפינוי ומימוש הדירה צעדים קשים ובלתי הפיכים (ראו, למשל: ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 (20.2.2020); ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' 10, 12 (6.4.2017); ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ, פס' 6 (12.8.2013)).

12.בענייננו, לא ראיתי טעם לסטות מהכלל הנדון. כאמור, המבקשים הצהירו כי הבית הוא דירת המגורים היחידה שלהם. דחיית בקשתם תותיר אותם, אפוא, ללא קורת גג, על כל הנובע מכך. מנגד, לא התרשמתי כי קבלת הבקשה תסב למשיב נזק שאינו ניתן לפיצוי. בנסיבות אלו, יש מקום להורות על עיכוב ההליכים למימוש הבית ולפינוי המבקשים ממנו, אף מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור.

13.עם זאת, בהתאם לתקנה 96 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ובהינתן האפשרות כי הימשכות ההליכים לפירעון החוב הנדון תהיה כרוכה מבחינת המשיב בעלות כלכלית, ראיתי להתנות את מתן הסעד הזמני בענייננו, בהפקדת ערבות על-ידי המבקשים להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם למשיב.

14.בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיב, שלפיה מאחר שהמבקשים לא ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2023, אין באפשרותם להגיש את הבקשה דנן לבית משפט זה. כאמור, ההחלטה מיום 22.2.2023 ניתנה כהחלטה משלימה לפסק הדין מושא הערעור, והטעם להגשת הבקשה שלפניי נעוץ, בעיקרו של דבר, בפסק דין זה. בנסיבות אלו, לא ראיתי מניעה להגשת הבקשה דנן לבית משפט זה.

15.אשר על כן, אני מורה על עיכוב הליכי מימוש הבית במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 526365-06-21. זאת, בתנאי שהמבקשים יפקידו בקופת בית משפט זה, עד ליום 16.4.2023, ערבות בסך 25,000 ש"ח. אם עד למועד זה לא יפקידו המבקשים ערבות כאמור, יפקע הסעד הזמני.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.