ע"א 3375/04 רחל רהט נ. שמואל לביא , עוד - מנהל מיוחד לחברה

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטה של בית המשפט המחוזי במסגרת פירוק חברה, עליה הגישה המבקשת ערעור בבית משפט זה. בהחלטה אושרו שני הסכמי פשרה שכרת המנהל המיוחד עם בעלי דין בהליך הפירוק. במסגרת שני ההסכמים, המחאות וויתורים הדדיים בענין זכויות במגרשי מקרקעין. המבקשת – ממקימי החברה – טוענת לבעלות אישית בזכויות בחלק מהמגרשים נשוא ההסכמים, לבעלות אחותה בזכויות במגרשים אחרים ולמעמד של נושה ו/או משתתפת בענין מגרש נוסף, הכל כפי שיפורט להלן.

2.החברה שבפירוק הוקמה על ידי המבקשת והמשיב מס' 5 (להלן – רוזן), כחברה למכירת זכויות במגרשי מקרקעין באזור ולפיתוחם ליישובים. החברה נכנסה לפירוק בשנת 1983, ובחלוף שני עשורים, הליכי הפירוק טרם הסתיימו. ביום 16.3.2003, ביקש המנהל המיוחד מבית המשפט המחוזי אישור לשני הסכמים: האחד, עם רוזן; השני, עם הועד המקומי שערי תקוה. בהסכם בין המנהל המיוחד לבין רוזן נקבע, בין היתר, כי החברה תכיר בזכויות רוזן במגרשים מסוימים וכי רוזן יוותר על טענותיו בענין מגרשים אחרים. בהסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד המקומי נקבע, כי החברה ממחה לועד את זכויותיה בשטח המסחרי בשערי תקוה. כן צוין בין שני צדדים אלה, כי החברה זכאית לתגמולים (בכפוף לדמי פיתוח) ממכירת זכויות ב- 3 מגרשים הנתונים במחלוקת בין החברה לבין בני משפחת המבקשת. המבקשת התנגדה לבקשה לאשר את שני ההסכמים, ולאחר שבקשתה לעיכוב ביצוע ההחלטה המאשרת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, פנתה בבקשה שבפני – בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור - בה מתבקש בית משפט זה ליתן צו המונע, בין היתר, כל עסקה בששה מהמגרשים נשוא ההסכם עם רוזן, בשטח המסחרי ובשלושה מגרשים השייכים, לטענת המבקשת, לאחותה, נשוא ההסכם עם הועד המקומי.

ההסכם בין המנהל המיוחד לבין רוזן:

3.במסגרת הפירוק, נתגלעו בין המנהל המיוחד לבין רוזן מחלוקות לגבי התנהלותו של האחרון בחברה ולגבי הזכויות במגרשים ביישובים אחדים. בהסכם הנזכר בין שני צדדים אלו, אשר נחתם ביום 30.9.2001, צוין, בין היתר, כי רוזן טוען לזכויות בשמונה עשר מגרשים בשערי תקוה. נקבע בהסכם זה, כי בכפוף לאישור בית המשפט להסכם, החברה באמצעות המנהל המיוחד תכיר בזכותו של רוזן להירשם כבעלים רשום בלשכת רישום המקרקעין, לכשיתאפשר הדבר, באחד עשר מתוך מגרשים אלה. המבקשת טוענת לבעלות בזכויות בשלושה ממגרשים אלה – מגרשים מס' 168, 249 ו- 444. כן נקבע בהסכם כי רוזן ובני משפחתו מוותרים על טענותיהם לגבי מגרשים אחרים ביישוב שערי תקוה. המבקשת טוענת לזכויות גם בחלק ממגרשים אלה - מגרשים 169, 250 ו- 387. בסה"כ טוענת המבקשת לזכויות ב-6 מגרשים מתוך המגרשים בשערי תקוה הנדונים בהסכם בין המנהל המיוחד לבין רוזן.

4.בתגובותיהם לבקשה טענו רוזן והמנהל המיוחד, בין היתר, כי ההסכם – הסכם אובליגטורי בין שני צדדים בלבד – אינו מתיימר לפגוע בזכותה של המבקשת לטעון לזכויותיה הנטענות במגרשים. יצוין, כי ההסכם אף צופה העלאת טענות מצדה של המבקשת ומסדיר את זכויות הצדדים להסכם בענין הטיפול בהן (סעיף 6(ב) להסכם).

5.כך או אחרת, אומר כבר עתה כי אין מקום לעיכוב ביצוע אישור ההסכם בין המנהל המיוחד לבין רוזן. המשיבים הצביעו על ראיות בכתב המשתיקות, לכאורה, את המבקשת בענין זה: המבקשת טענה בהליכים אחרים כי כל ששת המגרשים שלגביהם היא טוענת כעת אינם שייכים לה. לא אכנס לפרטי הראיות וההסברים בענין זה. כל שהיה בפי המבקשת לענין זה בתגובתה (למעט טענה בלתי משכנעת בענין הודעות המנהל המיוחד בבעלותה במגרשים), היו הדברים כדלקמן, אשר אינם מהווים התמודדות עם הראיות שבכתב:

"למבקשת טענות הנתמכות בראיות ובמסמכים באשר לבעלותה על חלק מן המגרשים להם טוען [רוזן] לבעלות. אולם, ההליך דנן [הליך אישור ההסכם – מ"נ] אינו עוסק בהכרעה במחלוקת בין המבקשת ל[רוזן] באשר לבעלות במגרשים ואין זה המקום וההליך לנהל דיון בנושא אלא אם כן יסבור בית המשפט הנכבד אחרת ויורה למבקשת לפרט את טענותיה לגבי בעלותה במגרשים."

אכן אין זה ההליך הנכון להעלות טענות בענין בעלות במגרשים. רוזן מפנה בתגובתו את תשומת הלב לכך שעוד בשנת 1993(!) קבע השופט י' לויט שטיפל בשעתו בהליך הפירוק:

"ישנה מחלוקת, שמקורה בחוזים שבין החברה ולבין האדונים רהט ורוזן או מי מהם. יתכן אפילו שהמפרק סבור שחוזים אלה אינם מחייבים את החברה. מכל מקום המחלוקת הזו בקשר לזכויות במגרשים מסוימים אינה יכולה להתברר במסגרת של מתן הוראות אלא המסגרת המתאימה והנכונה היא הגשת תביעה מתאימה. כיוון שכך, אינני יכול להתיר מצד אחד למפרק להגיש תביעה נגד האדונים רהט ורוזן, ומצד שני למנוע מהאדונים רהט ורוזן להגיש תביעה נגד החברה שבפירוק. אני מאפשר לשני הצדדים להגיש תביעות משפטיות הדדיות בענין זכויות במגרשים מסוימים. אם יהיה מקום וצורך לאחד דיון בתביעות מסוימות שמעוררות אותן שאלות עובדתיות ו/או משפטיות, יחליטו על כך השופטים שבפניהם יבואו התיקים הללו או חלק מהם. הוא הדין אם צד ירצה להעלות טענה מקדמית נגד תביעה מסוימת. מקומה של טענה כזו במסגרת אותה תביעה שתוגש, ואין היא יכולה לשמש מחסום עתה בפני הגשת תביעה לאחר שקבעתי שהמחלוקת צריכה להתברר במסגרת תביעה ולא במסגרת בקשה להוראות."

(נספח ה' לתגובת רוזן)

6.המבקשת לא פעלה, לכאורה, על פי הנחיה זו ולא הגישה תביעה בענין המגרשים. אכן, הליכי הפירוק אינם המסגרת הנאותה לבירור הזכויות בששת המגרשים. עם זאת לאי בירור הסוגיה יש משקל במסגרת שיקול הדעת אם ליתן סעד במסגרת הערעור. בהסכמת המנהל המיוחד אני נותנת צו זמני של עיכוב ביצוע לגבי ששת המגרשים הנזכרים בהסכם עם רוזן ל-20 יום בלבד, כדי שתוך תקופה זו תוכל המבקשת, אם רצונה בכך, לפנות לבית משפט מוסמך בענין המגרשים לגביהם היא טוענת לזכויות, והיא תוכל לבקש סעדים זמניים. בית משפט יפעל כחוכמתו.

ההסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד המקומי

7.נגד אישור ההסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד המקומי, הכולל המחאת זכויות בשטח מסחרי בשערי תקוה לועד המקומי והסכמה למחיקת ע"א 1902/90 התלוי ועומד בבית משפט זה (שיוזכר להלן), טוענת המבקשת, כפי שיפורט, מכח מעמדה הנטען כנושה של החברה ו/או כמשתתפת.

8.ביום 10.2.1983 חתמו החברה, שנקלעה לקשיים ומשתכני שערי תקוה באמצעות ועד עמותת שערי תקוה (מדובר גוף משפטי שונה מהועד המקומי שהוקם לאחר מכן), על הסכם (נספח א' לנספח א-3 לבקשה), לפיו סמכויות של החברה בענין פיתוח שנקבעו בהסכמים בין החברה לבין משתכנים, תועברנה ל"צוות הקמה". כן נקבע בהסכם כדלקמן:

"10. החברה מסכימה שכל השטחים שהופקעו למטרות ציבוריות וציבוריות פרטיות, לרבות השטחים המיועדים למרכז המסחרי, יהיו בבעלות הועד המקומי או גוף מונצפילי אחר לכשיוקם. בשלב ביניים תהיה הבעלות באופן זמני בידי צוות ההקמה כנאמן של המשתכנים על מנת שיוכל לפעול ככל הדרוש לפיתוח השטחים האלה."

בת.א. 1285/84 ת.ה. 10881/88 (ת"א) לביא, עו"ד מנהל מיוחד בפירוק יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ נ' עמותת שערי תקוה ואח' (נספח ג' לבקשה ), קבע הנשיא וינוגרד כי ההסכם האמור בין החברה לבין העמותה אינו תקף, כי לא התקיים תנאי מתלה לקיומו (אסיפה של כל (לעומת "רוב") המשתכנים לאישור ההסכם), ועל כן כי הזכויות ב"מגרשים המסחריים הפרטיים" בשערי תקוה היו, במועד תחילת הפירוק, בבעלות החברה ומהווים כעת חלק מקופת הפירוק . נקבע כי ההסכם בין המנהל המיוחד לבין העמותה אינו תקף, על אף שהוא "אושר" על ידי בית המשפט בהליך אחר; זאת, בנימוק שה"אישור" האמור נעשה בהליך לא מתאים ואינו מהווה פסק דין (שם, ע' 9-10), וממילא כי אם אושר ההסכם, אושר גם התנאי המתלה שבו, אשר לא התקיים.

9.על ההחלטה האמורה של הנשיא וינוגרד הוגש ערעור על ידי המשתכנים - ע"א 1902/90 - התלוי ועומד בבית משפט זה עד עצם היום הזה.

10.לאחר פסק הדין של הנשיא וינוגרד והגשת ע"א 1902/90, החליט בית המשפט של פירוק שלא לאשר הסכם בין המנהל המיוחד לבין המשתכנים, לפיו, בתמורה לעבודות פיתוח שבוצעו ויבוצעו על ידי המשתכנים בעצמם במקום על ידי החברה, תועברנה הזכויות בשטחים המסחריים לועד (אז' 1285/84 המ' 654/93). השופט לויט ציין כי יש מקום, לכל היותר, להעברת חלק מהזכויות במגרשים אלה בלבד, כי העברתן במלואן משמעה העדפת נושים.

11.במסגרת ע"א 1902/90, הפנה בית משפט זה את הצדדים לגישור אצל כב' השופט (בדימוס) ד"ר י' בזק, אשר הוביל, בין היתר, להסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד המקומי, נשוא בקשה זו. כאמור, לפי אותו הסכם, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, זכויות החברה בשטחים המסחריים תומחנה לועד המקומי ולא יהיה צורך בשמיעת ע"א 1902/90 הנזכר.

12.המבקשת טוענת נגד אישור ההסכם להעברת המגרש המסחרי לועד, מכח היותה, לטענתה, נושה. ואולם תביעת החוב של המבקשת נדחתה עוד בשנת 2002 (נספח כ"ו לבקשה). בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא הליך זה, קבע בית המשפט:

". . . בנסיבות המקרה, נחה דעתי כי ל[מבקשת] אין כל מעמד בכל האמור בתקיפת הסכם הפשרה ; ראשית, [המבקשת] אינה בגדר נושה של החברה; תביעת החוב שהגישה [המבקשת] נדחתה לפני שנים רבות, ולא הוגש ערעור כדין. אי לכך, הפכה הדחייה לחלוטה . בעניין זה, אין בטענה בעלמא מצד ב"כ [המבקשת], כי הדחיה נעשתה 'בחוסר סמכות', באשר לא היתה מנומקת כדבעי. יוער, כי דחיית תביעת החוב התבססה בעיקר על חלוף המועד להגשתה (כולל מועד מאוחר שניתן לפנים משורת הדין לנושים שאיחרו את המועד הראשון), חרף העובדה כי [המבקשת], כמשתתפת, היתה מודעת היטב להליכי הפירוק. אם היו באמתחתה של [המבקשת] נימוקים לערער על העובדה כי לא ניתנה לה הארכה נוספת, היה עליה להעלותן במועדים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, אשר חלפו כולם לפני שנים רבות" (ההדגשה במקור).

בבקשה שבפני, חזרה המבקשת על טענותיה הנזכרות. היא טוענת כי "מועד הערעור על החלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב טרם חלף מאחר וההחלטה ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד להוראות הדין ואינה מהווה החלטה כדבעי". בנוסף, טוענת המבקשת כי הוחלט ב- 1996 שתביעת החוב שלה תיבדק על ידי גורם חיצוני, וכי הדבר לא נעשה מעולם. צוין בתגובות המשיבים כי המבקשת לא ראתה לנכון לערער על דחיית תביעת החוב, על אף שאינה זרה להליכים משפטיים, בלשון המעטה. מסתבר כי המבקשת הגישה, לבית המשפט המחוזי הדן בפירוק, בקשה בענין תביעת החוב, ביום 10.2.2004, כחודש לפני מתן ההחלטה נשוא הבקשה שבפני. בנסיבות אלה, לצורך בקשה זו, אין מקום לקבוע כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח, אף לכאורה, כי היא נושה.

13.לחילופין, טוענת המבקשת נגד ההסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד המקומי, כמשתתפת. לענין זה טוען המנהל המיוחד כי הליכי הפירוק מתנהלים מאז 1984, כי המבקשת התנכלה להליכי הפירוק ללא הרף וללא ליאות והגישה אין ספור בקשות. נטען כי אין לאפשר למבקשת למנוע או להשהות את אישור ההסדר. טוען המנהל המיוחד: "ההסדר הוא ענינו של הציבור, והמבקשת אינה משגיח הכשרות של האינטרס הציבורי בפרשה זו, אלא הגורם להטרפתו. מי שמופקד בענין זה על האינטרס הציבורי הם כונס הנכסים הרשמי, ובית המשפט של הפירוק, והם אישרו את ההסדר לאחר שמיעת כל טענות המבקשת." כונס הנכסים הרשמי, יש לציין, הצטרף לטענות המנהל המיוחד.

14.לגופו של ההסכם בין המנהל המיוחד לבין הועד, טוענת המבקשת כי ההסכמה למחוק את ע"א 1902/90, שהוגשה על ידי המשתכנים כנגד הקביעה שהשטח המסחרי שייך לחברה, אינה אלא קנוניה, בין המנהל המיוחד ובין הועד, למחיקת הליך סרק, וכי הסכמת המנהל המיוחד להמחות את זכויות החברה בשטח זה אינה אלא העדפת נושים. נטען כי המנהל המיוחד זנח, ללא הסבר, טענות כספיות כלפי הועד. מוסיפה וטוענת המבקשת כי הועד אינו נושה, כי הוצאותיו בענין פיתוח הוצאו לאחר תחילת פירוק.

15.המנהל המיוחד טוען, לענין היות ע"א 1902/90 "הליך סרק", כי הרכב של בית משפט זה ראה לנכון להעביר את התיק לגישור. המנהל המיוחד סבור שההסדר שאליו הגיע מאזן כראוי את האינטרסים של החברה שבפירוק ושל המשתכנים.

16.הצדדים חלוקים בשאלה האם – עם הסכמי הפשרה או בלעדיהם - עשוי להישאר בקופת הפירוק דיבידנד לבעלי המניות.

17.לאחר עיון בטענות הצדדים, קשה לומר כי המבקשת ביססה היטב את סיכויי הערעור . מצד שני, מדובר בפרשה מורכבת עד מאוד, וייתכן כי העדר עיכוב ביצוע והעברת השטח המסחרי ללא הגבלה עלולים לגרום נזק בלתי הפיך: אם יתקבל ערעור המבקשת והמגרש המסחרי יעבור ידיים פעם נוספת, כלל לא ברור שניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית. בנסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי לא יהא זה צודק, לאחר כ- 20 שנים והסכמת כל הצדדים הרלוונטיים (למעט המבקשת), לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור אף בענין המגרש המסחרי. אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע לגבי השטח המסחרי, אך בד בבד עם כך אני מורה שבמסגרת כל דיספוזציה נוספת, אם תהיה כזו, לגבי השטח המסחרי, יש להפנות את תשומת לב המתקשר האחר לערעור זה, שבמסגרתו הוגשה בקשה זו. באופן זה הן הצדדים להליך הערעור והן צד ג' (אם יהיה כזה) יפעלו על סיכונם לענין הערעור שהגישה המבקשת.

18.ענין אחרון: יש, לכאורה, להתייחס לצו המבוקש בענין שלושת המגרשים ששייכים, לטענת המבקשת, לאחותה. בצדק טוענים המשיבים כי המבקשת לא ביססה מעמד כלשהו לטעון לזכויות אחותה. אם למבקשת – או לאחותה – טענות כנגד המנהל המיוחד בענין זכויות האחות במגרשים כלשהם, עליהן לפנות לבית המשפט בהליך מתאים.

19.התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה, בכפוף לכך שניתן עיכוב ביצוע ארעי לעשרים יום לגבי מגרשים 168, 249, 444, 169, 250 ו-387 בשערי תקוה, כדי לאפשר למבקשת לפנות בהליך מתאים בעניינם. לענין השטח המסחרי לא ניתן עיכוב ביצוע, אך כל דיספוזציה נוספת בענין השטח המסחרי (אם תהיה) מחייבת הפניית תשומת לב המתקשר לערעור שבמסגרתו הוגשה בקשה זו.