ע"א 3397/00 נסים חביבה נ. ונציה רפי

1.המבקשת 1 רכשה בשנת 1990 מן המשיבים 2-1 משק במושב בצרון, הוא המשיב 4 (להלן: המושב). באותה עת כבר התקיימו הליכים ראשוניים להרחבת המשיב 4 במסגרת מספר החלטות של מינהל מקרקעי ישראל. בהתחשב בהליכים אלה צויין בסעיף 8 להסכם המכר בין הצדדים, כי "הקונה מצהירה בזאת כי ידוע לה שבשלב זה האגודה החליטה לחלק מספר חלקות לבעלי משקים לבנית בתי מגורים ובין היתר גם למוכרים וכי המשק אינו כולל את הזכות לקבלת יחידה זו". המשיבים 3-1 קיבלו מגרש במושב במסגרת תכנית ההרחבה הראשונית של המושב, ובו הם מתגוררים כעת. עם השלמת תכנית ההרחבה של המושב טענו המבקשת 1 והמבקש 2 (בנה של המבקשת 1) כי הם זכאים להשתתף בהגרלה בנוגע לחלוקת המגרשים ולהקצאת מגרשים כמו כל חברי משקים אחרים במושב. המושב סירב לבקשה. או אז הוגשה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' סירוטה) בבקשה להורות למושב לאפשר למבקשים להשתתף בהגרלה, ונתבקש צו מניעה זמני שימנע את עריכת ההגרלה ללא השתתפותם של המבקשים. בדונו בבקשה למתן צו מניעה זמני, הורה בית-משפט קמא שלא לעכב את ההגרלה, וקבע שהמבקשים ישתתפו בהגרלה שתיערך, וכי אם יזכו בה, ישמר עבורם המגרש בנאמנות עד לבירור התביעה. המבקשים אכן זכו בהגרלה במגרש מספר 226 (גוש 553, חלקה 226).

בית-משפט קמא דחה את התובענה שהוגשה מטעם המבקשים. בפסק דינו הסתמך בית המשפט בעיקר על הוראת סעיף 8 הנזכר בהסכם שנערך בין המבקשים לבין המשיבים 2-1. על פי האמור בפסק הדין, הותירו המבקשים את הזכות לו היו זכאים בידי המשיבים 3-1, ולפיכך ויתרו על זכותם לקבל מגרש.

2.המבקשים ערערו על פסק הדין לבית-משפט זה. בערעור מעלים הם טענות שונות בנוגע לסעיף 8 להסכם, הן לגבי תוקפו ביחסים שבין המבקשים לבין המושב והן לגבי פרשנותו הראויה. כן טוענים המבקשים להפליה בינם לבין כל חברי המושב האחרים בנוגע לזכאות למגרש. במסגרת הערעור, הגישו המבקשים את הבקשה שבפני, למתן צו מניעה זמני שיאסור על המושב ועל מינהל מקרקעי ישראל להקצות מגרשים לבניה בתחומי המושב ולעשות כל דיספוזיציה במגרשים שבתחום המושב בכלל, ובמגרש בו זכו המבקשים בפרט.

3.לבית המשפט שלערעור נתונה הסמכות להורות על הענקת סעד זמני, בין אם מכח תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) (ראו תקנה 471(ג) לתקנות) ובין אם מכח הכלל לפיו לבית המשפט שלערעור נתונות אותן סמכויות שנתונות לערכאה הדיונית (ראו בש"א 2966/96 בן עטייה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 671). מתן סעד זמני בערעור, על-פי הסמכות האמורה, איננו דבר הנעשה על דרך השגרה; הטעם להענקת סעד זמני נחלש לאחר מתן פסק הדין של הערכאה הראשונה, אשר הכריע בסכסוך שבין הצדדים (ראו: י' זוסמן על סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 866; ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 612). שני מבחנים עיקרים המשמשים את בית המשפט בבואו לבחון בקשה למתן סעד זמני בערעור מהסוג המבוקש במקרה שבפני. המבחן הראשון הוא סיכויי הערעור. המבחן השני עניינו הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, והוא יזכה בערעורו (ראו: בש"א 2966/96 הנ"ל, שם בעמ' 672).

4.יישומם של מבחנים אלה בנסיבות העניין שבפני מביא למסקנה כי יש מקום להיענות לבקשה למתן צו מניעה זמני ביחס למגרש בו זכו המבקשים בהגרלה. כך בעיקר משום שאי מתן צו מניעה זמני, עלול לסכל את מימוש תוצאות הערעור, במידה שיתקבל. לפי האמור בתגובת המושב לבקשה, באסיפה כללית של המושב שנערכה ביום 17.4.00, נתקבלה החלטה לפיה המגרש נשוא הדיון יימכר לצד שלישי ותמורתו תחולק באופן שווה בין כל חברי המושב. כן עולה מהתגובה כי אין וודאות שבעתיד הקרוב יוקצו מגרשים נוספים במושב. במצב עניינים זה, הנזק שעלול להיגרם למבקשים, שטענותיהם מתבססות על האינטרס שיש למבקש 2 לקבל מגרש בעין במושב בו מתגוררת אמו, עולה על הנזק הכספי שעלול להיגרם למושב אם לא יוכל לממש את המגרש באופן מיידי על-ידי מכירתו.

אשר על כן, ניתן בזה צו מניעה זמני אשר אוסר על המשיבים לבצע כל פעולה משפטית או דיספוזיציה כלשהי במגרש מספר 226 בו זכו המבקשים בהגרלה שנערכה על-ידי המושב.