ע"א 3404-24 ע"א 3404-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת י' רוטנברג) מיום 03.04.2024 בת"א 62791-12-16, בגדרו התקבלה בעיקרה תביעת משיבה 1 (להלן: בייס) נגד המבקשת, משיבה 2 (להלן: נוליס), ושתי חברות נוספות (להלן: החברות הנוספות; המבקשת, נוליס והחברות הנוספות יכונו להלן יחד: הנתבעות); וכן, נדחתה תביעה שכנגד שהגישו הנתבעות נגד בייס.

רקע והשלשלות העניינים

1.יסודו של פסק הדין קמא בהסכם לביצוע עבודות דיפון וביסוס, במסגרת פרויקט נדל"ני שתוכנן על גבי מגרש שבעיר נתניה, אותו יזמו יחדיו הנתבעות (להלן, על פי הקשרו: ההסכם ו- הפרויקט). על פי האמור בפסק הדין, בייס זכתה במכרז שפרסמו הנתבעות, ובעקבות זאת חתמו הנתבעות ובייס על ההסכם האמור, שנועד להסדיר את אופן ביצוען של עבודות אלה (להלן: ההסכם).

2.יוער כבר עתה, כי מפסק הדין קמא עולה שעל אף ההסכמה העקרונית בין הצדדים בדבר עצם קיומו של ההסכם, יריעת המחלוקת העובדתית שנפרשה ביניהם הייתה רחבה עד מאוד. זאת, החל במחלוקת שנתגלעה ביחס למועד חתימתו של ההסכם; המשך במחלוקת לגבי היקף העבודות שביצעה בייס בפועל; וכלה בנסיבות שהובילו להפסקת ההתקשרות בין הצדדים.

3.בתוך שהוסכם בין הצדדים, התחייבה בייס במסגרת ההסכם "ללוח זמנים קצר של ארבעה חודשים, וקבעה את התמורה החוזית סכום של 9 מיליון ₪ בקירוב". מן העבר השני, התמורה לה הייתה זכאית בייס על פי ההסכם הייתה תלויה, בעיקרה, בהיקף העבודות שזו ביצעה בפועל.

דא עקא, כעולה מעובדות המתוארות בפסק הדין, חל עיכוב משמעותי בקידום הפרויקט, זאת בהשוואה ללוחות הזמנים המתוכננים, וכך זמן קצר לאחר תחילת ביצוע העבודות על ידי בייס – אלו הופסקו. כתוצאה מכך, כך טענה בייס, "במקום התמורה החוזית עליה הוסכם, סכום של כ – 9 מיליון ₪, עתה עמדה התמורה על כ – 5.5 מיליון ₪ בלבד, כך ששווי החוזה עמד על כ – 60% משוויו המקורי, אף שזמן הביצוע הוכפל".

4.המחלוקת העיקרית עליה נסוב ההליך בבית משפט קמא היא ביחס לנסיבות שאפפו את העיכוב בביצוע העבודות ואת הפסקת ההתקשרות זמן קצר לאחר תחילת ביצוען, כמו גם ביחס לשאלה לפתחו של מי אלה רובצים. בנסיבות אלה, הוגשו כאמור תביעות הדדיות, כאשר כל אחד מהצדדים טוען שהאחר הפר את ההסכם וכי זה חב לו כספים בקשר להפרות אלה.

5.לפני בית משפט קמא התנהל הליך הוכחות ארוך, שבמסגרתו העידו בפניו מספר עדים והוגשו ארבע חוות דעת מומחה, שתיים מטעם כל אחד מהצדדים. כמו כן, בית משפט קמא מינה גם מומחה מטעמו (להלן: המומחה), שמצא כי נפלו "ליקויים משמעותיים" בהתנהלות הפרויקט "וכי האחריות לדבר רובצת על הנתבעות".

6.ביום 03.04.2024 ניתן פסק הדין קמא. בעיקרו של דבר, נמצא כי בייס ביצעה את חלקה בפרויקט בתום לב וכי היא עשתה כל שבידה על מנת להתאים את עצמה לשינויים שביקשו לכפות עליה הנתבעות. אולם לצד זאת נקבע גם, כי הנתבעות מצדן סירבו להשלים עם העובדה כי לשינויים שהן ביקשו להכניס בהסכם היו השלכות על מצבה של בייס, וכי כפועל יוצא, יש בשינויים אלה כדי להשליך על מימוש ההסכם.

7.ביתר פירוט נקבע, כממצא עובדתי, כי נסיבות הפסקת ההתקשרות, הן כפי שתוארו על ידי בייס, כך שזו האחרונה "עזבה את האתר לאחר שהנתבעות הודיעו לה כי שכרו את שירותיו של קבלן אחר, לאחר שהן הציבו בפניה דרישות לא סבירות כתנאי להמשך ביצוע העבודות, ולאחר שהן היתרו בה כי אם לא תענה לדרישותיהן תסולק מהאתר".

8.כמו כן, בית משפט קמא מצא לאמץ את מסקנת המומחה מטעמו לפיה האחריות לעיכוב בפרויקט – מוטלת על שכמן של הנתבעות. זאת, גם על יסוד הראיות הנוספות שהוגשו לפניו, שביססו לשיטתו את דבר קיומם של שישה גורמים שונים שהיה בהם כדי לגרום לעיכובים אלו. הודגש, כי לא זו בלבד שהעיכובים הובילו לכך "[ש]הפרויקט שתוכנן הוא לא הפרויקט שבוצע" ולכך "[ש]בסיס ההתקשרות בין הצדדים שונה מהיסוד", אלא גם שאלה כולם – רובצים, כאמור, לפתחן של הנתבעות.

בתוך כך נפסק, כי בייס עשתה את כל העבודות שהיה בידה לבצע, תוך שהמתינה להסרת העיכובים להם היו אחראיות הנתבעות. אולם, כאמור לעיל, בעת שהוסרה המניעה – עשו הנתבעות, כך נקבע, כל שבידן על מנת לגרום לבייס להפסיק את ביצוע העבודות.

9.עוד ראוי לציין, כי נוסף על המחלוקות בשאלת האחריות, נחלקו הצדדים גם בשאלת היקף העבודה שביצעה בייס בפועל; אשר לדרך הראויה לחישוב התמורה המגיעה לבייס בגין העבודה שבוצעה; וכן בקשר לחישוב סך התמורה הכולל. עניינים אלו הוכרעו אף הם, ברובם, לטובתה של בייס.

בהקשר אחרון זה ראוי לציין, כי טענותיה של בייס בוססו בעיקרם על תצהירו של מר ישראל מזל טוב, מי ששימש כמנהל ההתקשרויות מטעמה בעת הרלוונטית, וכי מאחר שהנתבעות ויתרו על חקירתו בחקירה נגדית – נקבע כי הדבר צריך שייזקף לחובתן.

10.על יסוד הראיות שהונחו לפניו, הכריע בית משפט קמא גם בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעות, וכן בטענותיהן לקיזוז. בעניין זה נקבע, כי יש מקום לקזז הוצאות מסוימות שהוצאו על ידי הנתבעות; ובכלל אלה, קיזוז עלויות פינוי פסולת מהמגרש, השתתפות בתשלומי פרמיות ביטוח ועוד.

11.נוכח כל האמור, נפסק בסופו של דבר, כי הנתבעות יחויבו, ביחד ולחוד, בסכום של 4,658,688 ש"ח, זאת בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, נפסקו לחובת הנתבעות הוצאות לטובתה של בייס, על סך 200,000 ש"ח.

12.מכאן הערעור שהוגש ביום 18.04.2024, ועמו הבקשה שלפניי.

הבקשה לעיכוב ביצוע

13.יוער, תחילה, כי על אף שהערעור הוגש גם מטעמן של החברות הנוספות, הבקשה שלפניי הוגשה רק מטעמה של המבקשת. כמו כן, ועל אף שבבית משפט קמא יוצגו הנתבעות כולן בייצוג משותף, הרי שבהליך זה מיוצגת נוליס בייצוג נפרד. לכך לא ניתן כל טעם במסגרת הבקשה שלפניי, ודומה כי היה מקום לבארו במסגרת הבקשה.

14.לגופם של דברים, בבקשה שלפניי הצביעה המבקשת על שגיאות רבות שנפלו לגישתה בפסק הדין קמא. כך, חלקה המבקשת על האופן שבו פירש בית משפט קמא את הוראות ההסכם שכרתו הצדדים ואת השלכותיהן על הנסיבות שתוארו בפסק הדין. כמו כן, המבקשת סבורה כי בית משפט קמא שגה גם בקביעותיו ביחס לנסיבות שאפפו את העיכוב שחל בביצוע הפרויקט, כמו גם בקביעותיו באשר לנסיבות הפסקת ביצוע העבודות. עוד טענה המבקשת כי בייס לא הוכיחה את תביעתה הכספית, וכי אין די בראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא לצורך ביסוס ממצאי העובדה אשר עומדים ביסוד ההכרעה. בהתאם לכך, טענה המבקשת כי סיכויי הערעור "גבוהים בצורה יוצאת דופן".

15.אשר למאזן הנוחות נטען, כי למבקשת, וכך גם לעו"ד נתן רסקין עצמו – בעליה של המבקשת (להלן: עו"ד רסקין), אין "נכסים שמימושם יכול לשרת גביית חוב שמסתכם ב-6,125,630 ₪". בתוך כך, טענתה העיקרית של המבקשת היא כי דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין עלולה להסב לה נזק בלתי הפיך, זאת משום שהיא תוביל, באופן ודאי, לקריסתה הכלכלית. יוער, כי לבקשה צורפו מספר אסמכתאות המצביעות, לכאורה, על מצבה הכלכלי המתואר של המבקשת וכן צורף לה תצהיר מטעמו של עו"ד רסקין. ראוי לציין, בי בתצהיר זה הצהיר עו"ד רסקין, בין היתר, כי "מקרקעי הפרויקט, שלמבקשת נותרו 23% מהם, משועבדים לבנק, להבטחת סילוק חוב, שמסתכם, נכון למועד הגשתה של בקשה זו, ב-167,657,967 ₪".

16.ביום 21.04.2024 הוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין קמא עד למתן החלטה אחרת. כן הוריתי על הגשת תשובותיהן של המשיבות לבקשה לעיכוב ביצוע, ואלו הוגשו ביום 12.05.2024.

17.נוליס ציינה בתשובה, כי אין היא מתנגדת לבקשת המבקשת. יחד עם זאת התבקש, כי ככל שזו תתקבל, יעוכב גם חיובה מכוח פסק הדין; שכן, הודגש כי הנתבעות נושאות בחוב הפסוק יחד ולחוד, ובשים לב לכך שהחברות הנוספות הן, כלשונה, "קליפה ריקה", הרי שעיכוב ביצועו של פסק הדין רק ביחס למבקשת – יוביל, הלכה למעשה, להטלת מלוא החוב על כתפיה. לצד זאת טענה נוליס, כי גם לה, בדומה למבקשת, אין נכסים שבכוחם לשרת את גביית החוב, לבטח שלא את מלוא החוב, ומשכך יש להחיל עליה ועל המבקשת דין אחד.

18.בייס מצדה סברה, כי דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. בתמצית, לעניין סיכויי הערעור נטען, כי פסק הדין של בית משפט קמא נטוע היטב בהליך ההוכחות שהתנהל לפניו, ובקביעות העובדתיות שנקבעו לאחריו. נטען, כי הערעור מפנה את עיקר חיציו אל ממצאי העובדה שנקבעו בפסק הדין קמא, ולכן – סיכוייו נמוכים.

בהתייחס למאזן הנוחות, הזכירה בייס את הכלל הידוע לפיו אין בערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים, לא כל שכן כאשר מדובר בפסק דין כספי. בתוך כך הוטעם, כי התחשבות במצבו הכלכלי של המבקש, בהקשר זה, תיעשה אך ורק במקרים חריגים. כן נטען, כי נוכח העובדה שמתצהירו של עו"ד רסקין עולה כי למבקשת חובות כוללים על סך של כ-170,000,000 ש"ח, הרי שממילא אין כל קשר סיבתי בין דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע ובין החשש מקריסתה של המבקשת. עוד בהקשר זה, ולנוכח החוב המוזכר, נטען כי קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה להוות התערבות בסדר הנשייה, לרעתה של בייס, וכך להסב לה נזקים בלתי הפיכים.

דיון והכרעה

19.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, נחה דעתי כי דינה – להידחות, הכול כמפורט להלן.

20.תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת כי, ככלל, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". לצד זאת, תקנה 145(ג) לתקנות קובעת כי בית משפט שאליו הוגש ערעור רשאי לעכב את ביצועה של ההחלטה שעליה מערערים, "בתנאים שייראו לו". להשלמת התמונה יצוין, כי תקנה 6 לתקנות מגדירה "החלטה" בתור "פסק דין, פסק דין חלקי וכל החלטה אחרת".

21.השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבוחנו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כאשר בין שני אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות"; זאת, על אף שככלל, תינתן הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות (ע"א 5965/23 בריטיש – ישראל השקעות בע"מ נ' שמיר, פסקה 6 (16.08.2023) (להלן: עניין בריטיש); ע"א 7054/21 איכות קייטרינג שולץ 1997 בע"מ נ' צח ייבוא ושיווק חומרי ניקוי וכלים חד פעמיים בע"מ, פסקה 6 (01.11.2021) (להלן: עניין שולץ); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 607-606 (§94) (מהדורה שלישית – דיגיטלית 2024)).

22.כלל נקוט הוא בידנו כי מקום בו מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, תטה לרוב הכף לעבר דחיית הבקשה (עניין שולץ, בפסקה 6; ע"א 7529/19 אלמנאר לפיתוח והשקעות בע"מ נ' מחאג'נה, פסקה 12 (02.01.2020) (להלן: עניין אלמנאר)); זאת, משום שמקובל להניח, כי במרבית המקרים אין בדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע כדי להסב למבקש נזק שאינו בר תיקון (עניין בריטיש, בפסקה 8).

לכלל זה חריגים מספר "[ש]המשותף להם הוא החשש שמא אם מבקש העיכוב יזכה בערעור לאחר שבוצע פסק הדין יהיה קשה עד מאד להשיב את המצב לקדמותו" (עניין שולץ, בפסקה 6). דהיינו, כי בהתקיים החריגים כאמור – אין מתקיימת ההנחה העומדת ביסוד הכלל המוזכר, וכך בשונה משמקובל להניח, חיובי המידי של המבקש בחוב הפסוק, עלול דווקא להסב לו נזק בלתי הפיך.

23.בהקשר אחרון זה, לפני שנים רבות נפסק זה מכבר, כי חשש מפני קריסתו הכלכלית של המבקש עשוי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק דין, אף אם היה הוא פסק דין כספי; וזאת, בתנאי שהמבקש הגיש תצהיר בו פורטו העובדות המבססות את החשש האמור, כי הוכיח שסיכויי ערעורו טובים – והכל תוך שבית המשפט נתן דעתו לנזק שעלול להיגרם לזוכה, כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק הדין (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 4 (15.01.1997); ראו גם: עניין בריטיש, בפסקאות 9-8; ע"א 4265/20 שיבולת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הקודחים שבת בע"מ, פסקאות 14-13 (08.07.2020)).

אשר לעניין אחרון זה, ראוי לציין כי ניתן לאתר בפסיקה מקרים בהם בית המשפט ראה לנכון להתחשב בחשש שמא קיומם של חובות נוספים בהם חב המבקש יקשה על ביצוע פסק הדין לטובת הזוכה – לו יידחה בסופו של דבר ערעורו של המבקש (עניין אלמנאר, בפסקה 12; ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר, פסקה 17 (14.02.2006); ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1096 (מהדורה שלוש עשרה 2020)). דומני, כי מקרים מעין אלה, מהווים 'תמונת ראי' לאותם מקרים חריגים בהם דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה להסב נזק בלתי הפיך למבקש, ובהקשרם זה – לזוכה; ומשכך, הם מצדיקים כי נשוב לנקודת המוצא, לפיה ככלל, אין מורים על עיכוב ביצועו של פסק דין כספי.

24.ומכאן לבקשה שלפניי.

המוקד בענייננו הוא בעובדות העולות מתצהירו של עו"ד רסקין עצמו – לפיו, המבקשת חבה בחוב העומד על סך כ-170,000,000 ש"ח לבנק. בנסיבות אלה, ובהתחשב בטענתה כי אין בידיה נכסים ששווים עשוי לשרת את גבייתו של חוב בסכום הנמוך מכך באופן משמעותי, הוא החוב שפסק בית משפט קמא – יש לקבוע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה; זאת, משום שלו יתבקש פירעון החוב הנוסף בו חבה המבקשת, עלול להיגרם לבייס נזק בלתי הפיך, שעה שעיכוב הביצוע עלול "להקשות באופן מהותי על ביצועו של פסק הדין אם הערעור יידחה" (עניין אלמנאר, בפסקה 12).

כאמור לעיל, עיכוב ביצועו של פסק דין הוא החריג לכלל ועיכוב ביצועו של פסק דין כספי הוא בגדר חריג שבחריג. בנסיבות הייחודיות המתוארות לעיל, בהן מטענותיה של המבקשת עצמה עולה חשש ממשי מפני גרימת נזק בלתי הפיך לבייס – אין זה המקום הראוי לעשות שימוש בחריג שבחריג זה. כך, יש מקום להעדיף את החשש מפני גרימת נזק שכזה לבייס, היא הזוכה בפסק הדין, על פני החשש מפני גרימת נזק כאמור למבקשת. במובן זה, טענות המבקשת בדבר מצבה הכספי, לא זו בלבד שאינן תומכות בבקשתה, אלא שיש בהן דווקא כדי להמחיש את הנזק שעלול להיגרם לבייס לו תעוכב זכייתה המיידית בפירות פסק הדין.

25.לא למותר לציין, בהתייחס לסיכויי הערעור, כי עסקינן בערעור שהוגש על פסק דין מפורט ומנומק, שניתן על יסוד התרשמותו הישירה של בית משפט קמא, בהתבסס על העדים ועל המומחים שהעידו בפניו, לרבות מומחה מטעם בית המשפט. כמו כן, דומה כי חלק משמעותי מטענות המבקשת מופנה כלפי ממצאי העובדה שעמדו ביסודו של פסק הדין. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים די צורכם, על מנת שיהיה בהם כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין כספי (ראו למשל: ע"א 1000/24 נסירה נ' רדיאן, פסקה 10 (20.02.2024); ע"א 7953/23 יעקב נ' נבואני, פסקה 7 (18.12.2023)).

26.בשולי דבריי מצאתי לציין, כי אף עמימות הדברים בכל הנוגע לייצוגה של נוליס במסגרת הערעור והבקשה שלפניי, כמו גם אי-זהות הצדדים בהשוואה להליך קמא – צריך שיפעלו לחובת המבקשת; וזאת, אף ביתר שאת, בשים לב לטענותיה של נוליס בהקשר זה, לפיה המבקשת 'הפנתה לה עורף' מיד לאחר מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא.

שהלוא, כידוע, על מי שמבקש כי בית משפט שלערעור יורה על עיכוב ביצועו של פסק דין – מוטל הנטל לפרט בבקשתו את כלל הפרטים הרלוונטיים לבקשה, ואף ביתר שאת מקום בו פרט מסוים עלול לפעול לחובתו (ראו למשל: ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 18 (03.04.2023)). נטל זה יסודו בחובת תום הלב המוטלת על בעלי הדין, אשר אף עוגנה באופן מפורש במסגרת תקנה 3(ב) לתקנות, ולא בכדי (השוו: רע"א 9065/23 ס.ע. טופ השקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 62 (03.01.2024)). גם בכך יש, אם כן, כדי להוביל למסקנה אליה הגעתי, לפיה דין הבקשה שלפניי להידחות.

27. סוף דבר:

הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחית בזאת, וממילא צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 21.04.2024 – מבוטל בזאת. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בבקשה זו, בסך 4,000 ש"ח (סך הכול 8,000 ש"ח).