ע"א 7953-23 ע"א 7953-23

1.לפניי בקשה להצטרף להליך, באופן שיאפשר למבקש ההצטרפות להגיש ערעור עצמאי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 04-1923223- מיום 3.9.2023 (להלן: פסק הדין). לחלופין עתר מבקש ההצטרפות לצרפו כמשיב לערעור, על מנת שיוכל להגיש תשובה מטעמו. המערער והמשיב 5 מסכימים לבקשה. המשיב 1 מתנגד לבקשה, והמשיבים 3 ו-4 הותירו את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

2.אלה תמצית הפרטים הדרושים לעניין: מבקש ההצטרפות הוא עורך דין (להלן: המבקש). המבקש ערך הסכם בין המערער לבין המשיב 1, שעניינו רכישת מקרקעין בנאמנות (להלן: ההסכם). טיבו ותוקפו של ההסכם שנויים במחלוקת ונדונו בפסק הדין נושא הערעור. המבקש ייצג את המערער בראשית ההליכים בבית המשפט קמא. לאחר שהחל שלב ההוכחות המבקש ביקש להשתחרר מייצוג. בבקשת ההצטרפות נטען כי הבקשה לשחרור מייצוג הייתה תוצאה של טענות שהעלה המשיב 1 כנגד המבקש במסגרת חקירתו הנגדית, ועל רקע רצונו של המבקש להגיש תצהיר עדות ראשית ולהעיד בהליך המשפטי. יצוין כבר בשלב זה כי בית המשפט קמא לא קיבל את בקשת המערער לצרף באיחור תצהיר עדות ראשית של המבקש, ובקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה (רע"א 6685/21 יעקב נ' נבואני (29.11.2021); כב' השופט ע' גרוסקופף).

בפסק הדין נקבע, בתמצית, כי מהראיות שהוצגו עולה כי המשיב 1 לא הבין את תוכנו של ההסכם כהסכם נאמנות, ולא הבין את ההשלכות של החתימה על ההסכם. בית המשפט התייחס לעילות בטלות שונות מכוחן יש לראות את ההסכם כבטל. על כן, נקבע, בין היתר, כי יש לראות את המשיב 1 כמי שרכש את המקרקעין עבור עצמו ולא בנאמנות עבור המערער.

3.המבקש טען כי פסק הדין פוגע בשמו הטוב, וכי נקבעו בו מסקנות אישיות ופוגעניות, שעליהן הוא מבקש להשיג על דרך של הגשת ערעור. לטענת המבקש, בפסק הדין נקבעו קביעות חמורות הפוגעות ביושרתו המקצועית וגורמות נזק למשלח ידו, ועל כן יש לקבל את בקשתו להצטרף להליך ולהגיש ערעור בזכות על פסק הדין. כאמור, המשיב 1 התנגד לבקשה. לטענתו, מדובר בדרך עקיפה לערער על החלטת בית המשפט קמא שמנעה מהמבקש את האפשרות להגיש תצהיר עדות ראשית ולהעיד בהליך המשפטי, וזאת חרף דחיית בקשת רשות הערעור על החלטה זו.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את הבקשה.

כידוע, זכות הערעור נתונה ככלל לצדדים הפורמליים להליך. חרף זאת, בפסיקה לאורך השנים נקבע כי זכות ערעור תינתן גם למי שלא היה צד פורמלי בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, יש להצביע על כך שהתקיים בעניינו של המבקש "הליך", כלומר שניתנה החלטה שיפוטית אשר קובעת סופית את המצב המשפטי בינו לבין צד אחר בשאלה מסוימת. זאת, לאחר בירור עובדתי ומשפטי שהיה נלווה להליך העיקרי, ובמסגרתו היה המבקש בעל דין בפועל. השני, יש להצביע על כך שההכרעה באותו הליך נלווה פגעה באופן משמעותי בזכויות ההופלדיאניות של המבקש. בפסיקה נקבע כי משמעות הדברים היא כי "אותה הכרעה הביאה לשינוי מערך הזכויות שהיו נתונות לו או החובות שחלו עליו. מדובר בשינוי שהוא בעל נפקות משפטית מעבר להשפעה על אינטרסים גרידא" (בש"פ 3027/19 עו"ד כאמל נ. פרקליטות מדינה, פסקה 7 (11.6.2019) (להלן: עניין כאמל). ראו גם: בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3) 721 (1998); רע"פ 1869/18 כהן נ' מדינת ישראל (12.4.2018) (להלן: עניין כהן)). עוד נקבע בהקשר זה כי העובדה שאדם נפגע מאמירות בפסק הדין אינה מקנה לו זכות ערעור, וזאת ככל שמטרת הערעור אינה להביא לשינוי המצב המשפטי שנקבע בפסק הדין (ראו, למשל, בעניין צירינסקי).

5.עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים מעלה כי המבקש לא הוכיח את התקיימות התנאים האמורים בעניין שלפניי. תחילה, לא מצאתי כי התקיים בעניינו של המבקש הליך נלווה, שבמסגרתו נקבע המצב המשפטי בינו לבין צד אחר, כשהוא היה בו בעל דין בפועל. כאמור, ההליך התנהל בעיקרו בשאלת טיבו של ההסכם שנחתם בין המערער לבין המשיב 1. אמנם המבקש נזכר בפסק הדין על רקע תפקידו כעורך הדין שניסח את ההסכם, אולם התייחסות זו אינה נוגעת למערך זכויותיו וחובותיו של המבקש, אלא למערכת היחסים שבין המערער והמשיב 1. המבקש טען בבקשתו כי הואיל ופסק הדין עוסק במבקש ובחשיבות עדותו שלא נשמעה, ובשים לב לכך שבפסק הדין בית המשפט מסיק מסקנות לגביו, יש לקבוע כי התנהל הליך בעניינו. לא מצאתי לקבל טענה זו. לא אחת בית המשפט נדרש לקביעות שונות הנוגעות לצדדים שלישיים להליך, שיש להם קשר למחלוקת שבין הצדדים, והדבר אינו מוביל לכך שהם נחשבים לבעלי דין. עצם העובדה שבית המשפט בחן את חלקו של המבקש כעורך ההסכם אין משמעה כי נוהל הליך בענייננו. זאת, בשים לב לעובדה שבפסק הדין אין קביעות המשפיעות על מערך הזכויות והחובות של המבקש.

יש להוסיף, למרות שהטענה לא נטענה, כי מסקנה זו יפה גם ביחס לבקשה שהוגשה להעיד את המבקש – אשר נדחתה על ידי בית המשפט. בקשה זו לא הוגשה על ידי המבקש, ולכן לא יצרה "הליך" נפרד שהתנהל בעניינו. הבקשה הוגשה על ידי המערער בהליך הנוכחי, שביקש לצרף את עדותו של המבקש כחלק מהעדויות מטעמו.

6.אף אם לצורך הדיון יונח כי התקיים "הליך נלווה" בעניינו של המבקש, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד, הואיל ולא מתקיים התנאי השני, שכן פסק הדין לא פגע או שינה את מערך הזכויות ההופלדיאניות של המבקש. הסוגיה המרכזית שנבחנה בבית המשפט קמא התייחסה לשאלת תוקפו של הסכם הנאמנות בין המערער למשיב 1. בית המשפט קמא בחן את התנהלותו של המבקש במסגרת הערכת טענות הצדדים ומהימנותן. הכרעת בית המשפט קמא כי דינו של ההסכם בטלות, בשל מסקנות שונות שאליהן הגיע בית המשפט, אינן מביאות לשינוי בזכויותיו של המבקש ואין בה כדי להטיל על המבקש חבות כלשהי או להקרין על זכויותיו.

7.אמנם, בפסק הדין ישנן אמירות המתייחסות למבקש, וכן קביעות באשר להסכם או לנסיבות עריכתו, אשר יש בהן, כפועל יוצא, כדי להקרין על פעולותיו של המבקש כעורך הדין שערך את ההסכמים. המבקש אף טען כי חלק מהאמירות פוגעות בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי. אין להפחית מחשיבותן של טענות אלה. אפשר שגם יש להן משמעות נוספת בהתחשב בכך שהמבקש לא העיד בבית המשפט ולא נשמעה גרסתו – הגם שבעניין זה יש לציין, כאמור לעיל, כי בית המשפט קמא הצביע בפסק דינו על כך שהטענות שהועלו על ידי המשיב 1 היו ידועות למערער ולמבקש, ובית המשפט הציג להם את שאלת מתן העדות והשחרור מייצוג. לבסוף, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, טענה לפגיעה בשל אמירה בפסק דין, ובכלל זאת פגיעה בשל קביעות מהימנות, אינה מקימה את הזכות לערער על אותן אמירות (ראו, למשל, בש"א 6987/17 גליק נ' COLDRAIN INVESTMENTS INC (2.11.2017); בש"פ 2567/19 עו"ד כמאל נ. פרקליטות המדינה (14.4.2019)).

8.על כן, הואיל ולא מתקיימים שני התנאים המצטברים שפורטו לעיל, אין הצדקה להיעתר לבקשה לאפשר למבקש לערער על פסק הדין. זאת, מבלי שיהיה בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי באשר לאופי הקביעות בפסק הדין ביחס למבקש, לצורך בהן, או באשר למשמעותן או מעמדן בכל הליך משפטי אחר.

9.לא מצאתי גם להיעתר לבקשה החלופית לאפשר למבקש להצטרף להליך כמשיב. בעניין זה, כידוע, ישנו מבחן משולש שבמסגרתו בוחנים האם המבקש להצטרף להליך כמשיב עלול להיפגע ישירות מתוצאת הערעור; האם רצוי שתוצאת הערעור תכבול את המבקש להצטרף במעשה בית דין; ולבסוף, בוחנים האם שיקולי יעילות תומכים בצירוף המבוקש. כחלק משיקולי היעילות בוחנים גם אם מבקש ההצטרפות השתהה בהגשת הבקשה (ראו, למשל, ער"א 560/24 קפלן נ' ביזאוי, פסקה 8 וההפניות שם (1.2.2024)).

הואיל ונמצא, כאמור לעיל, כי פסק הדין של בית המשפט קמא מכריע בזכויות שבין הצדדים להליך בלבד (ואין לו השפעה ישירה על זכויותיו של המבקש), הרי שאין לומר כי המבקש עלול להיפגע מתוצאת הערעור ככל שלא יצורף להליך, וממילא, אין בהכרעה שתינתן כדי לכבול אותו במעשה בית דין. בנוסף, ניתן להכריע בערעור גם ללא צירוף המבקש להליך כמשיב, ולמעשה, צירוף המשיב כעת עלול לסרבל את ההליך, כיוון שעשוי להתעורר צורך לשמוע את עדותו של המבקש – אשר לא נשמעה בבית המשפט קמא. בנסיבות אלה, עדותו של המבקש תישמע לראשונה בערכאת הערעור, על כל המשמעויות הנובעות מכך. לזאת יש להוסיף כי המבקש לא הבהיר מדוע לא פעל לשם צירופו להליך בבית המשפט קמא, במיוחד שעה שבית המשפט עמד על האפשרות שהמבקש עשוי להעיד להליך עוד בתחילת ההליך, והמבקש אף הצהיר לפרוטוקול כי הוא ער לטענות שהעלה כלפיו המשיב 1 (ראו, למשל, בפסקה 59 לפסק הדין של בית המשפט קמא); ובמיוחד לאחר שהבקשה לצרף תצהיר עדות ראשית של המבקש במסגרת תצהירי המערער נדחתה. בנסיבות אלה, לא מצאתי שהמבקש עמד בנטל להוכיח את שלושת התנאים המצטברים הנדרשים לשם צירוף משיב לערעור.

לאור כל האמור, דין הבקשה, על שני חלקיה, להידחות.