ע"א 7953-23 ע"א 7953-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט ס' ג'יוסי) בת"א 23223-04-19 מיום 3.9.2023, אשר בגדרו נקבע כי המשיב 1 (להלן: המשיב) רכש את המקרקעין מושא המחלוקת בין הצדדים (להלן: המקרקעין) – ועל כן, רשאי הוא, בכפוף להמצאת אישורים מתאימים, להירשם כבעל הזכויות בהם; וכי יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין לטובת המבקש (להלן: הערת האזהרה). בתוך כך, הורה בית המשפט על ביטול הסכם הנאמנות מיום 7.10.2015, שנערך בין המשיב לבין המבקש, מחמת טעות והטעייה שנפלו בכריתתו. עוד נקבע, כי חוזה המכר שנכרת בין המבקש לבין המשיב 4, אף הוא נעדר תוקף.

2.המבקש הגיש ערעור על פסק דין זה ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפניי. יצוין, כי לאחר מתן פסק הדין, לבקשת המבקש, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע זמני של פסק הדין עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית משפט זה (ראו: החלטה מיום 18.9.2023).

3.לטענת המבקש, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, וזאת, בעיקרו של דבר, מאחר שלדבריו, בית המשפט המחוזי לא דן בטענות מהותיות שהועלו על-ידו; לא התייחס בפסק דינו למלוא החומר הראייתי אשר נפרש לפניו; ולא קבע ממצאים ביחס לגרסאות עובדתיות שונות שלהן טענו הצדדים. עוד נטען, כי ביצוע פסק הדין, באמצעות מחיקת הערת האזהרה, מעלה חשש מפני העברת המקרקעין לצדדים שלישים, דבר אשר יגרום למבקש "נזק חסר תקנה". כמו כן, המבקש טוען, כי בהתאם לגרסת המשיב, הערת האזהרה נרשמה כשעבוד במסגרת עסקת ניכיון ביניהם – ולכן, מחיקתה תפגע באפשרות לסלק את החיוב.

המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, סיכויי הערעור קלושים, משום שבפסק הדין מבוסס ומנומק כדבעי, ומאחר שטענות המבקש מופנות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי המבקש, על-פי גרסתו שלו, העביר את הזכויות במקרקעין למשיב 4, ועל כן הנזק שעלול להיגרם לו ממחיקת הערת האזהרה הוא נזק כספי בלבד. המשיב 4 הסכים לקבלת הבקשה, והמשיב 5 מצדו הותיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

4.לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

5.כלל ידוע הוא כי על המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובתו (ראו, מני רבים: ע"א 4845/19 קריחלי נ' נרקיס, פסקה 4 (7.8.2019); ע"א 6152/20 חאלד נ' פקיד שומה ירושלים, פסקה 10 (30.9.2020)). אמנם, כאשר מבוקש לעכב את ביצועו של פסק דין שעניינו זכויות במקרקעין, החשש הוא כי דחיית הבקשה תוביל להעברת הנכס לצדדים שלישיים, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור. ואולם, לצד זאת, נקבע כי חשש זה אינו מוביל לקבלה אוטומטית של בקשות כאמור, וכי ההכרעה בהן תלויה בנסיבות המקרה. כך למשל, נקבע כי ככל שהמקרקעין אינם משמשים למגורים, והם נושאים ערך כלכלי גרידא עבור המבקש, הנטייה תהא שלא לעכב את פסק הדין, אלא בהתקיים נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו: ע"א 7392/21 חיאדרי נ' סמעאן, פסקה 11 וההפניות שם (21.11.2021)).

6.בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן המצדיק מתן סעד זמני לתקופת הערעור. המקרקעין שבמחלוקת אינם משמשים למגוריו, ונראה כי האינטרס שלו בהם הוא כלכלי בלבד, במיוחד בשים לב לחוזה המכר שנכרת בינו לבין המשיב 4. המבקש אף לא הראה מדוע לא ניתן יהיה לרפא את נזקו, ככל שייגרם, באמצעות פיצוי כספי; וטענותיו בדבר עסקת הניכיון, נטענו בעלמא ותוך שהוא עצמו מכחיש גרסה זו של המשיב.

7.לבסוף, לא ראיתי להידרש בהרחבה לסיכויי הערעור, אך אציין כי מעיון בכתובים שלפניי, דומה כי אין באלו כדי להסיט את נקודות האיזון אל עבר קבלת הבקשה. בפרט, משום שבפני המבקש עומדת משוכה גבוהה לצלוח בערעורו, שכן חלק ניכר ממנו מופנה במהותו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית – בהם אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב (ראו, למשל: ע"א 8246/21 נאטור נ' חג'אזי, פסקה 4 (7.12.2021)).

8.הבקשה נדחית אפוא.

המבקש יישא בהוצאות המשיב בסכום של 4,000 ש"ח.