ע"א 3463/00 מרגלית נסים נ. בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים

זו הוגש הערעור שבפני. בכתב הערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות ומוסיפה כי מהארכות המועד שניתנו למשיבה במשך שלוש שנים, ומהטלת דופי במערערת עולה משוא פנים של בית המשפט. גם בחוסר ההנמקה בהחלטת בית המשפט לדחות את בקשת הפסילה יש כדי להעיד על כך. המשיבה בתגובתה, טוענת כי העיכוב בהגשת חוות הדעת, נובע מכך שהמערערת לא העבירה למשיבה את המסמכים שנתבקשה להעביר. מטעם זה ניתנו הארכות מועד להגשת חוות הדעת. גם בדיון ביום 4.5.00 עמד בא כח המערערת על סירובו להעביר חומר רפואי הנמצא בידי המשיבה. לפיכך קבע בית המשפט כי עד שתשנה המערערת דעתה אין טעם לשריין התאריכים שנקבעו להוכחות. כמו כן, המשיבה דוחה את טענותיה הדיונית האחרות של המערערת, וטוענת כי בכל מקרה אין בהם כדי לגבש עילה לפסילתו של בית המשפט.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דינו של ערעור זה להידחות. הלכה היא, כי שאלת קיומו של חשש ממשי נבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות, ואין די בהרגשת המערערת, כי בית המשפט נוהג כלפיה במשוא פנים (ראו לדוגמה: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375). טענותיה של המערערת הן טענות כנגד החלטות דיוניות שקיבל בית המשפט. החלטות אלה ניתן לתקוף - על פי סדרי הדין - בדרך של בקשת רשות ערעור. הלכה היא כי אין בטענות הדיוניות לכשעצמן (ואין אני מביע דעה או מכריע בצדקת ההחלטות האמורות), גם אם המדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט (ראו לדוגמה: ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עירית חדרה , (טרם פורסם); ע"א 1149/00 אלון נ' דולב , (טרם פורסם)). על המערערת להוכיח קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נוהג כלפיה במשוא פנים. זאת לא עשתה המערערת. מטעם זה אני מורה על דחייתו של הערעור.

בנסיבות העניין, תישא המערערת בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ש"ח.