ע"א 3515/10 אוניל בניה בע"מ נ. נציגות הבית - פרויקט "לב העיר"

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.3.2010 בו נקבע כי על המבקשות להפסיק בתוך 90 יום את פעילותן כחברת הניהול של מתחם בניינים בתל אביב. ביום 25.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו. המבקשות ערערו על פסק הדין ועם הערעור הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המבקשות, כיוון שעל-פי פסק הדין קבוע מועד הפסקת הפעילות ליום 10.6.2010, הוגשה גם "בקשה דחופה במעמד צד אחד למתן סעד ארעי של עיכוב ביצוע פסק דין... וזאת, עד שבעה ימים לאחר שהכרעת בית המשפט הנכבד בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (שהוגשה בד בבד עם הגשת בקשה זו) תומצא למבקשות".

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה, נציגות הבית המשותף, להורות למבקשות להפסיק את ניהול מתחם הבניינים בקבעו כי הסכם הניהול במתחם תקף לחמש שנים מתחילת ניהול המתחם ביום 1.1.2005, כך שהסכם הניהול פג ביום 31.12.2009. בערעור טענו המבקשות, בין היתר, כי תקופת הניהול בת חמש שנים היא תקופה מינימלית, ונוכח מורכבות ניהול המתחם, היא אמורה להיות בענייננו ארוכה יותר. לחילופין נטען בערעור כי יש לחייב את נציגות הבית המשותף לסלק את כל חובות הדיירים למבקשות "כתנאי ובטרם להעברת הניהול [במתחם]". בבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, כיוון שנציגות הבית המשותף פועלת להעברת הניהול במתחם לידי צד שלישי, באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו. בהקשר זה טענו המבקשות כי ככל הידוע להן אין לנציגות הבית המשותף נכסים, כך שלא יהיה להן ממי להיפרע את נזקיהן אם יתקבל הערעור, בהתחשב בכך ש"האפשרות של ניהול הליכים פרטניים כנגד עשרות דיירים אינה אפשרות ראויה ואינה סבירה". מנגד צוין כי למבקשות יגרם נזק כבד אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, כיוון שהעברת הניהול לצד שלישי משמעו סיום פעילות המבקשת 2 ופיטורי עובדיה. לפיכך נתבקש עיכוב ביצוע כך שהמתחם "ימשיך להיות מנוהל בתקופת עיכוב הביצוע, בידי המבקשת מס' 2 בצורה מקצועית ויעילה כפי שהיה עד עתה".

3.

לבקשה צורפה תגובת המשיבה לבקשה בבית המשפט המחוזי, ולפיכך לא מצאתי מקום להורות על הגשת תגובות נוספות. בתגובה נטען כי אין למבקשות זכות קנויה להמשיך ולספק למתחם שירות שהוא מסחרי-עסקי מטיבו. המשיבה הדגישה כי "השבת חברת ניהול על כנה היא עניין הפיך לחלוטין", וכי "אובדן הרווח הפוטנציאלי של המבקשות (דמי הניהול), הוא נזק כספי שניתן לפיצוי" – "בכסף ממש אשר ייגבה מכלל הדיירים בבית – הם שולחיה של הנציגות". המשיבה הדגישה כי, ככלל, הדיירים במתחם, שולחי הנציגות, "הם אנשים אמידים... בעלי יכולת כלכלית... אשר [מהם] תגבה הנציגות-שלוחתן, כל סכום לפירעון נזק כספי למבקשות, ככל שייפסק כזה. קרי, למבקשות יש בהחלט מהיכן להיפרע את נזקן הכספי, ככל שייפסק כזה בעתיד".

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, נראה שתכלית הבקשה הינה לאפשר למבקשות להמשיך ולנהל את המתחם עד אשר יסכימו המשיבה או הדיירים לשלם להן סכומים שלטענתן מגיעים להן. בנסיבות אלה, נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבה, וזאת מבלי להיזקק לשאלת סיכויי הערעור. עיכוב ביצוע פסק הדין ישאיר את המבקשות כנותנות השירות לאורך זמן מבלי שיש להן זכות קנויה לכך (ראו והשוו:

עע"מ 8162/07 חברת הארכבירים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר , פסקה 4 (לא פורסם, 4.11.2007); בר"ם 2389/08 זיו האפט ייעוץ וניהול בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים , פסקה 5 (לא פורסם, 15.4.2008)).

בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הניהול עם המבקשות פג עוד ביום 31.12.2009. בהסכם מסוג זה, שעניינו מתן שירות שוטף, אין הצדקה ל"הנצחת" המצב הקיים בדרך של המשך מתן השירות על ידי המבקשות: אם יתקבל הערעור, ניתן יהיה "להפקיע" את ההתקשרות עם חברת הניהול החדשה ולהורות שהמבקשות הן שתספקנה את השירות. ניתן גם לפסוק פיצוי כספי בגין נזקיהן של המבקשת, ככל שיוכחו, ביחס לתקופת הביניים שעד להכרעה בערעור (ראו באחרונה החלטתי ב-ע"א 4016/10 פלונית נ' עיריית חיפה , פסקה 6 (טרם פורסם, 25.5.2010)). למבקשות לא יגרם אפוא נזק בלתי הפיך ואין הצדקה להיעתר לבקשה. טענת המבקשות בדבר "אי הסבירות" בנקיטת הליכים מתאימים נגד הדיירים לצרכי גבייה אינה משכנעת ומכל מקום אין בה כדי להטות את הכף לטובת המבקשות. זאת, בין היתר, בהתחשב בהצהרות המשיבה בתגובה שהוגשה בבית המשפט קמא כפי שצוטטו לעיל.

5.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית ועמה נדחית הבקשה "למתן סעד ארעי של עיכוב ביצוע פסק דין". נוכח מועד מתן החלטתי שתומצא לצדדים לאלתר, נותר משך זמן מספיק למבקשות להיערך לביצוע פסק הדין. משלא נתבקשה תגובה נוספת, אין צו להוצאות.