ע"א 3564/15 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ. מצפה בית שמש בע"מ (בהקפאת הליכ

1.

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2124-04 מיום 1.4.2015 (השופט א' זמיר ). בפסק הדין התקבלה בחלקה תביעת המשיבה 1, ונקבע כי המבקשת תחויב להשיב לה סכומים שונים בסך כולל של כ-20 מיליון ש"ח.

רקע

2.

המשיבה 1, חברת מצפה בית שמש בע"מ (להלן: החברה ), הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד המבקשת (להלן: הסוכנות ) ונגד המשיבה 3 (להלן: מנהל מקרקעי ישראל ). הרקע להגשת התביעה היה התקשרות חוזית בין החברה לבין הסוכנות, אשר עסקה בשתי עסקאות לשינוי ייעוד קרקע חקלאית במושב זָנוֹחַ. התביעה העלתה מספר סוגיות, בין היתר בעניין תוקף ההסכם שנכרת בין הסוכנות לבין החברה, בחינת מעמדה של הסוכנות בקרקע והתנהלות הצדדים במישור היחסים החוזי והנזיקי ביניהם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן במכלול הסוגיות, ובסיומו נדחתה תביעת החברה ככל שהיא נגעה לפעולות מנהל מקרקעי ישראל. אשר לתביעה שהופנתה נגד הסוכנות, נקבע כי יש לקבלה באופן חלקי, וזאת בשל פגמים שנפלו בהתנהלות הסוכנות כלפי החברה. בית המשפט פירט, בין היתר, כי הסוכנות לא עמדה בנורמות המצופות ממנה כגוף הכפוף לחובות מהמשפט המנהלי במסגרת ההתקשרות החוזית עם החברה, וזאת משום שהיא דרשה מהחברה לוותר על זכותה לגשת לערכאות. על כן, נפסק כי יש לבטל את ההסכמות החוזיות בין הסוכנות לבין החברה, וכי הסוכנות תשיב לחברה סכומים שונים, בסך כולל של 9,286,723 ש"ח (ערך נומינאלי) ובתוספת החזרי אגרה והוצאות משפט. הסוכנות מעריכה כי הערך הריאלי של סך התשלום שעליה להעביר לחברה עומד כעת על כ-20 מיליון ש"ח.

3.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו החברה והסוכנות ערעורים. לצד זאת הוגשה הבקשה דנא, בגדרה מבקשת הסוכנות לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורים. ראשית, לעניין סיכויי הערעור , הסוכנות טוענת כי בפיה טענות טובות כלפי מספר קביעות בפסק הדין, שהן בעיקרן קביעות משפטיות ולא עובדתיות. בין היתר, הסוכנות משיגה על סיווגה המשפטי כגוף "ציבורי" הכפוף לחובות מהמשפט המנהלי בלבד, וכן על הקביעה כי במסגרת ההתקשרות החוזית היא דרשה מהחברה לוותר על זכותה לגשת לערכאות. שנית, לעניין מאזן הנוחות , הסוכנות מדגישה את סכום החיוב הגבוה בו היא חויבה בפסק הדין, ובנוסף מציינת כי מצבה הכלכלי של החברה רעוע, כך שיהיה קשה עד מאוד לקבל ממנה כספים בחזרה, אם הערעור יתקבל. בהקשר זה, מפורט כי החברה נמצאת בהליך של הקפאת הליכים, וכי מצבה הכלכלי נלמד גם מטענותיה בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי.

4.

בתגובת החברה נטען כי אין מקום להיעתר לבקשה. אשר לסיכויי הערעור , החברה גורסת כי אין ממש בטענה שהערעור עוסק בקביעות משפטיות, שכן מרבית הקביעות בפסק הדין הן עובדתיות, ומשכך הסיכוי להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק הדין הוא נמוך. אשר למאזן הנוחות , החברה טוענת כי אין שחר לטענת הסוכנות בדבר מצבה הכלכלי. החברה מסבירה כי אמנם היא נקלעה להליכי הקפאת הליכים בשנת 2008, ואולם כיום מצבה הכלכלי איתן, היא מתפקדת כחברה "פעילה" ומנהלת עסקים בהיקף כספי גדול. בנסיבות אלה נטען כי אין חשש שהחברה לא תשיב כספים שישולמו לה, אם יוכרע כך בערעור. בכדי לתמוך את טענתה זו, צירפה החברה תצהיר של הנאמן רו"ח חן ברדיצ'ב (להלן: הנאמן ), ולעומת זאת הדגישה כי הסוכנות לא תמכה את טענותיה בתצהיר כלשהו.

5.

להשלמת התמונה יצוין כי מנהל מקרקעי ישראל הסכים לבקשה. כמו כן יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 28.7.2015 הגישה הסוכנות תשובה לתגובת החברה. במסגרת זו שבה הסוכנות על עיקרי הדברים, ובעיקר על טענתה כי מצבה הכלכלי של החברה רעוע, תוך שהדגימה את טענותיה באמצעות הפניות לדברי בא כוח החברה ולאמור בכתבי בי-דין שהוגשו מטעמה לבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש

מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי, מהטעמים שלהלן.

כידוע, הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה או פסק הדין שעליהם מערערים. עיכוב הביצוע הוא אפוא חריג לכלל, ועל מנת להפעילו נדרש המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים, והשני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, דהיינו שהנזק שייגרם לו כתוצאה מדחיית בקשתו עולה על הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מהיעתרות לה [השוו: ע"א 460/15 עיריית נהריה נ' סלנר הנדסה אזרחית בע"מ , פסקה 6 (10.2.2015); ע"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן , פסקה 9 (22.2.2012); והאסמכתאות המופיעות שם]. בנוסף, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהטיל חיוב כספי, הכלל הוא כי מאזן הנוחות נוטה מלכתחילה לטובת המשיב, וזאת משום שנהוג לחשוב כי קל יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם ערעור המבקש יתקבל. על כן, כדי שבית המשפט יורה על עיכוב ביצוע במקרים אלו, נדרש המבקש לעמוד בנטל כבד אף יותר, ולהוכיח כי קיים חשש ממשי לכך שלא ניתן יהיה לגבות מהמשיב בחזרה את כספו, אם ייקבע כך בערעור.

7.

ומן הכלל אל הפרט.

באשר לסיכויי הערעור דנן, סבורני כי במקרה הנוכחי בדיקת קריטריון זה אינה מספקת תשובה מובהקת. בלי לטעת מסמרות, נדמה כי על פניו למצער חלק מהקביעות המופיעות בפסק הדין אכן מבוסס על נימוקים משפטיים כטענת הסוכנות. כך למשל, הסוכנות משיגה על סיווגה המשפטי כגוף דו מהותי, וכן על היבטים שונים שנחזים להיות קשורים לפרשנות ההתקשרות החוזית בינה לבין החברה. מובן כי במסגרת הדיון בערעור תיבחנה טענות אלה לעומקן, אך מכל מקום נדמה כי בשלב זה אין מקום לומר – לבטח שלא באופן חד משמעי ונחרץ – כי יש לשלול אותן ואת סיכוייהן להתקבל מכל וכל. אשר על כן, איני סבור כי בחינת תנאי זה מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה.

לעניין מאזן הנוחות, יש להודות כי גם כאן התמונה המצטיירת מדברי הצדדים, אינה ברורה לחלוטין. הצדדים מקדישים לשאלת מצבה הכלכלי של החברה חלק נכבד מטענותיהם. לאחר שעיינתי בחומר (הרב) שהונח לפנַי, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין הסוכנות עמדה בנטל הנדרש ממנה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה במקצת לטובתה. אכן, עמדת החברה לגבי מצבה הכלכלי מעוררת שאלות, בשים לב לעמדותיה הקודמות בנדון. לכאורה, החברה טוענת כי מצבה הכלכלי איתן, וכי אין חשש שהיא תוכל לפרוע את מלוא חובותיה. זאת, כאשר החברה מגבה את טענתה בתצהיר הנאמן שבו נכתב כי היא " עומדת לקראת פירעון מלוא חובותיה לנושים "; וכי " לחברה מרכז מסחרי שטרם מומש ". יחד עם זאת, בתצהיר לא נמסר מידע לגבי סדר הגודל של החובות אשר טרם נפרעו, או לגבי סד הזמנים לפירעונם. כמו כן, לא מובן באיזה אופן האמור בתצהיר הולם את האמור במכתב הנאמן מיום 25.11.2013 (נספח 2 לבקשה), שבו נאמר כי נגד החברה עומדות ותלויות תביעות חוב שטרם התבררו בסך כולל של כ-225 מיליון ש"ח. לעומת זאת, תצהיר הנאמן אכן מלמד כי לחברה עדיין ישנם חובות שלא נפרעו, מסקנה שיש בה כדי לתמוך ולו במעט בעמדת הסוכנות. בנסיבות אלה, איני סבור כי החברה הצליחה להפיג את החשש שהעלתה הסוכנות בנוגע למצבה הכלכלי. לכל הפחות, נדמה בעיניי כי קיימת עמימות עובדתית בעניין זה. בהתחשב גם בסכום הנכבד העומד על הפרק, הגעתי לכלל מסקנה כי הסוכנות עמדה בנטל להוכיח לצורך הליך זה כי מאזן הנוחות נוטה במקצת לטובתה.

על כל פנים, היות שכאמור התמונה במקרה הנוכחי אינה ברורה לחלוטין, וקשה לקבוע מסקנה מובהקת לגבי סיכויי הערעור או מאזן הנוחות, דומני כי ראוי יהיה לקבוע "פתרון ביניים" ולקבל את הבקשה באופן חלקי, כך שסכום התשלום שנקבע בפסק הדין שעל הסוכנות להעביר לחברה יופקד בבית משפט זה עד להכרעה בערעורים

[לאפשרות לנקוט בדרך זו במקרים דומים, ראו למשל: רע"א 10561/04 כליף נ' כהן (14.2.2005); רע"א 4524/97 קלקא נ' ברנס (10.8.97); ע"א 6596/94 יפיע נ' סרחאן (9.5.1995)].

לפיכך, אני מקבל את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי, ומורה לסוכנות להפקיד עד ליום 1.9.2015 בקופת בית משפט זה את סכום התשלום שנפסק כי עליה לשלם בפסק הדין.

8.

לקראת סיום אעיר בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענות נוספות שהועלו על ידי החברה בתגובתה (בין היתר לעניין שיהוי בהגשת הבקשה). בהקשר זה, כפי שהדגשתי גם בהחלטתי מיום 28.7.2015, דומני כי מוטב היה אילו התגובה – אשר נפרשה על פני 45 עמודים – הייתה קצרה וממוקדת יותר.

9.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל בפסקה 7. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.