ע"א 3635/19 אלון גורן נ. בני וקנין

השופט נ' הנדל:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 60709-12-12, כב' השופטת ח' פלינר ), בגדרו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבים ונתקבלה באופן חלקי התביעה שכנגד שהגיש משיב 1 נגד המערער.

1.

במוקד המחלוקת עומד הסכם שותפות שנכרת בין המערער ובין המשיבים בקשר להשקעה במיזמי נדל"ן ברומניה. על יסוד הסכם זה והסכם נוסף שלטענת המערער נחתם בין הצדדים, שילם המערער סך של 850,000 $. לטענתו המשיבים לא עמדו בהתחייבויות אותן נטלו מכוח ההסכמים, ולפיכך עליהם להשיב לו את כספו. בית המשפט המחוזי ניתח את הראיות שהוצגו בפניו, ובכלל זה, בין היתר, את הוראות ההסכמים הנדונים ואת הראיות ביחס להתנהלות הצדדים לאחר החתימה על ההסכמים. נמצא, בהתאם לנטלי ההוכחה במשפט האזרחי, כי המערער לא הוכיח את תביעתו. כן נדחתה תביעתו שכנגד של משיב 1 לתשלום סך של 150,000 $ שלפי הטענה המערער נותר חייב לו. לצד זאת, נפסק למשיב 1 פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין פרסומים של המערער אשר נמצא כי נועדו לפגוע בשמו הטוב של משיב 1 ומהווים לשון הרע.

2.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ועיינו בחומר, נראה לנו שאין מקום להתערב במסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי ביחס לדחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד. הממצאים העובדתיים המונחים ביסוד מסקנות אלה התבססו על העדויות שנשמעו ועל התרשמות בית משפט קמא ממהימנות העדים השונים, ואין מקום להתערב בכך. לא מצאנו כל טעות בפסק הדין קמא – בעובדה, במשפט או בקשר ביניהם. לנוכח האמור, הערעור נדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על ערעור זה.

3.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן האמרות הקשות המופיעות בפסק דינו של בית משפט קמא כלפי המערער, לאו דווקא ביחס לתביעה הנדונה אלא אף במישור הכללי יותר בעניין יושרו ומידותיו. לא היה מקום להערות כלליות אלה ואנו מסתייגים מכך, הגם שאין בדבר כדי להשליך על מסקנתנו ביחס לאי-קבלת הערעור.

4.

הערעור נדחה. בנסיבות, המערער יישא בהוצאות מתונות, לנוכח האמור לעיל, בסך של 7,500 ₪ שישולם לכל אחד מן המשיבים (סה"כ 15,000 ₪).