ע"א 3665/12 ברכה מרים נ. יהודה מזרחי

מונחת לפניי בקשה לביטול החלטתי מיום 3.9.2012 שבה הוריתי על דחיית הערעור העיקרי, ול"החייאת" הליך הערעור.

להלן הרקע הרלוונטי לבקשה: המבקשת הגישה בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ). האופנוע שעליו ישבה המבקשת – כנוסעת – היה גנוב, ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת אם המבקשת הייתה מודעת לכך (שאז נשללת זכאותה לפיצויים בהתאם לסעיף 7(2) לחוק). בית המשפט קבע כי המבקשת הייתה מודעת להיות האופנוע גנוב, ומכל מקום עצמה עיניים לכך. על כן נדחתה התביעה.

ביום 9.5.2012 הגישה המבקשת באמצעות עורך-דינה ערעור על פסק-הדין. בערעור נטען כי בית המשפט המחוזי טעה במסקנתו וכי יש להכיר בזכאותה של המבקשת לפיצויים לפי החוק. ביום 18.6.2012 הגישה המשיבה 2 – קרנית – ערעור שכנגד אשר בו היא מלינה על כך שבית המשפט המחוזי לא הורה על השבת תשלומים תכופים ששולמו למבקשת.

עם הגשת הערעור נקבע כי על המבקשת להפקיד עירבון בסך של 20,000 ₪. הודעה בעניין זה שוגרה לבא-כוח המבקשת, אך העירבון לא הופקד ומשכך שוגרה לבא-כוח המבקשת (ביום 31.7.2012) הודעה בדבר רישום ההליך לדחייה.

ביום 3.9.2012 הגיש בא-כוח המבקשת הודעה לבית המשפט שבה מסר כי "עוד בתחילת הדרך" נותק הקשר בינו לבין המבקשת, וכי הוא הגיש את הערעור ואף שילם מכיסו את האגרה כדי שהמבקשת לא תחמיץ את המועדים. אולם, כך נמסר בהודעה, הניסיונות של עורך-הדין לאתר את המבקשת או מי מקרוביה לא צלחו, ולכן "נבצר מהח"מ להסדיר את עניין העירבון".

לנוכח הודעה זו, שממנה עלה כי המבקשת עצמה זנחה למעשה את אפשרות הערעור מלכתחילה, וכי בא-כוחה "הרים ידיים" גם הוא בשל חוסר יכולתו ליצור קשר עם המבקשת; ולנוכח העובדה שהעירבון בערעור לא הופקד (באותו מועד חלפו קרוב לארבעה חודשים מאז הגשת הערעור) – הוריתי ביום 3.9.2012 כי הערעור העיקרי נדחה. עוד קבעתי בהחלטתי כי המשיבה 2 תודיע אם היא עומדת על בירור הערעור שכנגד.

ביום 9.9.2012 הודיעה המשיבה 2 כי היא עומדת על בירור הערעור שכנגד. בהתאם לכך ניתנה ביום 11.9.2012 החלטתי כי "הטיפול בהליך יימשך בהתאם לסדר הדברים הרגיל (בערעור שכנגד בלבד)". ביום 23.9.2012 ניתנה החלטה נוספת – הפעם צו סיכומים. בכותרת הצו נרשם "ערעור שכנגד בע"א 3665/12", ובגוף הצו ניתנו הוראות ברורות שעניינן הגשת סיכומי טענות בערעור שכנגד בלבד . יצוין כי המשיבה 2 הגישה את סיכום טענותיה (כמערערת בערעור שכנגד) במועד שנקבע לכך, אולם המבקשת לא הגישה סיכומים מטעמה.

בתחילת חודש נובמבר חזרה המבקשת (באמצעות בא-כוחה) לפעול בתיק, עת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לפטור מעירבון, וכן בקשה לפטור מעירבון. כבוד הרשמת בנמלך ביקשה את תגובת המשיבים לבקשה זו, זאת בלי שהייתה ערה באותה עת לכך שהערעור העיקרי נדחה זה מכבר. לאחר שהוגשה תגובת המשיבה 2 לבקשת הפטור ניתנה (ביום 6.12.2012) החלטת כבוד הרשמת בנמלך שבה נקבע כי "משאין ערעור תלוי ועומד ברי כי לא ניתן להידרש לבקשה במתכונתה זו ודינה להימחק".

מכאן הבקשה שלפניי, לביטול פסק-הדין (מיום 3.9.2012) ול"החייאת" הערעור העיקרי. בבקשה נטען כי בשל מצבה הקשה של המבקשת (התמכרות לסמים, היותה דרת רחוב) נותק הקשר בינה לבין עורך-דינה. עוד נטען כי החלטתי מיום 3.9.2012 בדבר דחיית הערעור לא הגיעה מעולם לידי עורך-הדין, וכי רק ביום 30.10.2012 יצרה המבקשת, בעזרת אמה, קשר עם עורך-הדין "על מנת להתעדכן במצב תביעתה". בא-כוח המבקשת גורס כי עשיית הצדק במקרה זה עדיפה על פני דבקות בכללי הפרוצדורה, וכי ביטול החלטתי מיום 3.9.2012 לא יסב למשיבה 2 כל נזק.

המשיבה 2 מתנגדת לבקשה.

קראתי בעיון את הבקשה שלפניי ואת התצהירים המצורפים לה. לא נעלמו מעיני הטענות באשר למצבה האישי של המבקשת. עם זאת, לא אוכל להיעתר לבקשה שלפניי, וזאת מכמה טעמים.

ראשית, המבקשת סומכת טענתה על סמכותו של בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד. אלא שבענייננו ספק אם ניתן לראות בהחלטתי מיום 3.9.2012 משום החלטה במעמד צד אחד, שהרי החלטה זו לא ניתנה אלא לאחר שבא-כוח המבקשת הגיש הודעה לבית המשפט שבה מסר מפורשות כי לא ניתן להסדיר את נושא העירבון. ברי כי הודעה לבית המשפט כי בעל הדין אינו יכול להפקיד עירבון – כלומר אין בידו ובכוונתו להשלים את הליכי הרישום של ההליך – זאת לאחר שהמועד להפקדת העירבון חלף ואף שוגרה הודעה בדבר רישום ההליך לדחייה, קרובה עד-מאד, אם לא שקולה, לבקשה לסיום ההליך. ואכן, בהחלטתי מיום 3.9.2012 קבעתי כי הערעור נדחה לאור הודעתו של בא-כוח המערערת ולאור העובדה שהעירבון לא הופקד.

שנית, גם בהנחה שקיימת בענייננו סמכות להורות על ביטול החלטתי מיום 3.9.2012, לא מצאתי הצדקה מבוססת ומשכנעת לעשות כן. טענה מרכזית בבקשה היא כי בא-כוח המבקשת לא קיבל לידיו את החלטתי מיום 3.9.2012 ולכן "לא הוגשה תגובה בהתאם". המשיבה 2 מעלה ספקות בעניין טענה זו (ראו סעיף 5 לתגובה), אך לא ראיתי צורך להיכנס לעובי הקורה בעניין זה, שכן גם אם לא הייתה המצאה כדין של ההחלטה מיום 3.9.2012 (אף כי ההחלטה שוגרה בדואר לעורך-הדין קלינמן לפי הכתובת הרשומה בהודעת הערעור), הרי שלא ניתן לקבל כי לא הייתה ידיעה או לכל הפחות "עצימת עיניים" נמשכת העולה כדי זניחת ההליך.

צאו וראו: בבקשה שלפניי מתייחס בא-כוח המבקשת אך ורק להחלטה מיום 3.9.2012 – זו ההחלטה שלדבריו לא הומצאה לו. דא עקא, שמאז זרמו מים רבים בהליך. כאמור, ביום 9.9.2012 הודיעה המשיבה 2 "בהמשך להחלטת כב' הרשם מיום 3.9.12" כי היא עומדת על בירור הערעור שכנגד. המשיבה 2 מדגישה כי הודעה זו שוגרה לבא-כוח המערערת. בהמשך להודעה זו, ביום 11.9.2012, ניתנה על-ידִי החלטה נוספת, שלפיה הטיפול בהליך יימשך "בערעור שכנגד בלבד". יצוין כי בהחלטה זו מוזכרת ההחלטה הקודמת, מיום 3.9.2012. ההחלטה מיום 11.9.2012 הומצאה לבא-כוח המבקשת (קיים אישור מסירה בתיק). גם צו הסיכומים מיום 23.9.2012 – שבאופן ברור ומפורש מתייחס רק לערעור שכנגד – הומצא לבא-כוח המבקשת (קיים אישור מסירה בתיק). אזכיר כי המבקשת כלל לא הגישה סיכומים מטעמה חרף הוראות צו הסיכומים. ומעבר לכל אלה, אפילו אם לא היו בענייננו אינדיקציות ברורות לכך שהערעור העיקרי נדחה – ולא זה המצב – ברור כי בעל-דין (או, בא-כוחו) אינו יכול לישב באפס מעשה חודשים ארוכים ואף לא לברר את גורל התיק (בענייננו, לאחר שהוא-עצמו הודיע כי אין בידו להפקיד עירבון). התעלמות מן התיק לאורך תקופה ארוכה מתפרשת כזניחת ההליך.

עוד אציין כי גם היום אין המבקשת חפצה להפקיד חיש-מהר את העירבון, אלא היא עותרת למתן פטור מהפקדתו. אולם, עם כל ההבנה למצבה של המבקשת (אשר – בל נשכח – מיוצגת על-ידי עורך-דין), חוששני כי יהא זה מרחיק לכת לברר היום בקשה מקדמית לפטור מהפקדת עירבון, זאת למעלה משבעה חודשים מאז שהוגש הערעור; למעלה משלושה חודשים לאחר שנדחה הערעור העיקרי לאור הודעת בא-כוח המבקשת ואי-הפקדת העירבון; כשלושה חודשים לאחר שניתן צו סיכומים; כחודשיים לאחר שהוגשו סיכומי המערערת שכנגד בהתאם להוראות הצו; ובסמוך למועד שנקבע לקיום דיון מקדמי בערעור שכנגד (שהוא ערעור מצומצם ביותר). אכן, בנסיבות שנוצרו, אין בידי לקבל את טענתה של המבקשת כי "החייאת ההליך" אינה כרוכה בפגיעה בזכויות דיוניות ובאינטרסים לגיטימיים של הצד שכנגד.

בטרם סיום אוסיף כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נשען בעיקרו של דבר על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות, ובלי לקבוע מסמרות לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור העיקרי גבוהים במידה כזו שדחיית הבקשה שלפניי יוצרת על פני הדברים עיוות דין חמור.

אשר על כן, הבקשה להחייאת הליך הערעור העיקרי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.