ע"א 3812/97 כהן ונידה נ. כהן שולה

השופט א' ריבלין :

1.המערערת פנתה לבית המשפט המחוזי וביקשה כי יסמיך אותה "לחתום על כל מסמך ולעשות כל פעולה" במקום בעלה המנוח שמעון-ויקטור ז"ל וזאת על פי "יפוי כוח בלתי חוזר" שערכה לטובתו אמו המנוחה אלגרה ז"ל.

המערערת היא אשתו ויורשתו האחת של המנוח שמעון ז"ל. אמו, אלגרה ז"ל, חתמה ביום 28.8.1973 על מסמך הנושא את הכותרת "יפוי כוח בלתי חוזר" ובו היא ממנה את בנה שמעון ז"ל לפעול במקומה "בנוגע לכל דבר הנמצא בישראל בין שזה קיים בזמן מסירת יפוי הכוח ובין שיהיה בעתיד בכל עת וזמן". בין היתר הוסמך שמעון ז"ל, על ידי אלגרה, "להופיע בפני משרד ספרי האחוזה, עיריה, ארנונה ומס רכוש, וכל מוסד הן ממשלתי והן לא ממשלתי ולחתום על כל מיני מסמכים, בקשות, תצהירים ושטרי העברת זכויות" ביחס לנכסים שהועברו אליה בירושה מבעלה המנוח. יפוי הכוח מסתיים בהצהרה כי "הינו בלתי חוזר והחלטי מאחר ונתנה תמורה מלאה עבורו".

במותו, מבקשת אלמנתו של שמעון ז"ל, המערערת, לבוא במקומו ולעשות כל פעולה שהוסמך לעשותה ביפוי הכוח. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' אור) דחתה את התובענה ומצאה כך:

"...אין ספק כי יפוי הכוח ניתן על בסיס אמון שרחשה אלגרה ז"ל לשמעון ז"ל. מה שאיננו יודעים היום הוא מה היה הבסיס העובדתי למתן יפוי כוח זה, שכן לא הוצגה עסקת היסוד בגינה ניתן יפוי הכוח. ידוע לנו כי כבר בעת חתימת אלגרה ז"ל על יפוי הכוח היא היתה במצב פיסי בו לא יכלה ללכת לנוטריון הציבורי והנוטריון הציבורי נאלץ לבוא אליה".

בית המשפט קמא סבר בנסיבות המקרה כי "נראה לכאורה כי שמעון ז"ל דאג להחתים את אלגרה החולה על יפוי הכוח - על מנת שיהיה מי שיוכל לבצע במקומה עסקה בנכסיה אם וכאשר תזדמן עסקה מתאימה כזאת". משבא לכלל מסקנה זו, ומשקבע כי אין תחולה להוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות תשכ"ה1965-, (להלן: "חוק השליחות") החליט בית המשפט קמא כי תוקפו של יפוי הכוח פג במותה של אלגרה ז"ל ובמותו של שמעון ז"ל. כיון שכך נדחתה בקשתה של המערערת.

2.כנגד החלטה זו מופנה הערעור. יפוי הכוח - כך טוענת המערערת - מגלה במפורש כי המדובר ביפוי כוח בלתי חוזר. ההרשאה הכלולה בו באה להבטיח זכותו של אחר זולת השולח, ובמקרה זה - השלוח. בנסיבות אלה, כך היא סבורה, שומה היה על בית המשפט קמא להפעיל את הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות ולקבוע כי השליחות נשוא יפוי הכוח לא נסתיימה במות הצדדים לו. לדעת המערערת סומך בית המשפט קמא את מסקנותיו בדבר מהות הקשר העומד ביסוד יפוי הכוח - בין אלגרה ז"ל לבין שמעון ז"ל - ובדבר מידת הבנתה של אלגרה ז"ל את הכתוב ביפוי הכוח, על סברה שאינה נתמכת בחומר הראיות שבא לפניו. עסקת היסוד הגלומה ביפוי הכוח מתייחסת, אליבא דהמערערת, להעברה, בתמורה, של כל הנכסים שירשה אלגרה ז"ל, לבנה שמעון ז"ל. יפוי הכוח עצמו משמש כאן, להשקפתה, מסמך כתוב כנדרש על פי הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט1969-; הוא נחתם בפני הנוטריון הציבורי, כך היא מדגישה, וחזקה עליו שפעל נאמנה בעת שהחתים את אלגרה ז"ל על יפוי הכוח ובעת שאישר את חתימתה ואת העובדה שחתמה בפניו מרצון טוב. בשל כל אלה, מבקשת המערערת לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וליתן צו המסמיך אותה להשתמש ביפוי הכוח לצורך העברת הנכסים נשוא התובענה לשמה.

נראה לי כי אין עילה בנסיבות המקרה לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

3.סעיף 14 לחוק השליחות מונה את העילות לסיומה של שליחות ובצידן - את המקרה בו אין להן, לעילות אלה, תחולה:

"(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח וכן במותו של אחד מהם, בקביעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

הוראת פסקת המשנה הראשונה מבטאת את הקשר האישי העומד ביסוד השליחות. קשר זה בין השולח לבין השלוח ויחסי האמון השוררים ביניהם הם תנאי הכרחי לקיומה של השליחות. אם אלה אינם מקיימים - אין מקום להמשכת השליחות (א' ברק, חוק השליחות, מהדורה שניה מורחבת, 1996, 1194). כיוון שכך, מסתיימת השליחות בביטולה על ידי השלוח או השולח, בפשיטת רגל של אחד מהם, בגריעה מכושרו, ובמותו. במות השולח נפסקים היחסים האישיים בינו לבין השלוח והשליחות מסתיימת. כך הדבר גם במותו של השלוח. השליחות הרגילה באה להגשים את רצונו של השולח. משאין הוא רוצה בה עוד - היא מסתיימת; כאשר רצון זה אינו קיים עוד, מחמת מותו של השולח, דין השליחות להסתיים (א' ברק, שם, בעמ' 1245, וכן: ע"א 237/83 מילר נ' רודליק ואח' , פ"ד מ(2) 468).

פסקת המשנה השניה מציבה סייג לסיום השליחות - חרף התממשותן של העילות המתוארות בפסקה הראשונה. מקום בו נוצרה השליחות להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע השליחות - אין היא מסתיימת במותו של אחד מן הצדדים, בפשיטת רגלו או משנגרע כושרו. אין היא מסתיימת בפעולה חד צדדית מצד השולח או מצד השלוח. אין היא מסתיימת אף בהסכמה משותפת לשולח ולשלוח - אלא אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של השלוח עצמו. בהרשאה על פי סעיף 14(ב) מועמד האינטרס המיוחד של השלוח, או של אחר שאינו השולח, במרכזה של השליחות (ע"א 59/77 אבירם ואח' נ' ק' שטרן ואח' , פ"ד לב(1) 737 בעמ' 744). האינטרס של השולח בשליחות בה דן סעיף 14(ב) הוא משני (דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג , פ"ד מט(5) 314, בעמ' 325). הטעם לאי-הדירותה של הרשאה הניתנת להבטחת זכותו של צד שלישי - הוא להגן על הצד השלישי מפני ביטול השליחות בשל רצון השולח או השלוח או בהתקיים עילת סיום אחרת (ע"א 380/88 טוקאן נ' אל נששיבי , פ"ד מה(5) 410). כך הדבר גם מקום בו ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של השלוח עצמו.

ההוראה השוללת את הדירותה של ההרשאה שנועדה להבטחת זכותו של אחר - שוברה בצדה: הזכות היא העיקר וההרשאה אינה אלא מכשיר להבטחתה ולמימושה. (ע"א 726/76 נימר מוחמד נימר ואח' נ' רשם המקרקעין ואח' , פ"ד לב(1) 44, בעמ' 47).

יפוי הכוח הוא טפל לעסקה גופה (ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי רפיח ואח' נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד כב(1) 124, בעמ' 137). הזכות לביצוע האמור ביפוי הכוח, אינה זכות מהותית העומדת בפני עצמה כי אם מהווה זכות לוואי בלבד למימושה של הזכות העיקרית, המהותית, שנוצרה וקיימת מחוץ ובנפרד מיפוי הכוח (ע"א 3/78 וינברנד ואח' נ' רוקמן ואח' , פ"ד לג(2) 359, 362). "המדובר בשני הסכמים נפרדים: האחד הוא ההסכם העומד בבסיס יפוי הכוח, המעביר לנהנה זכות כלשהו; והשני הוא הסכם השליחות, המעניק לשלוח את הכוח לפעול בשם מעניק הזכות" (ע"א 380/88 הנ"ל בעמ' 424) והתוצאה : אם הזכות אותה בא יפוי הכוח להבטיח אבדה או בוטלה כדין מתרוקן הוא ממילא מתוכנו אפילו הוכתר כ"בלתי חוזר" (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן , פ"ד מד(4)446 בעמ' 460). ואם לא עמדה מעולם ביסודו של יפוי הכוח עסקת יסוד ממילא לא נוצק בו תוכן שהופכו לבלתי הדיר.

התנאים הדרושים להמשך קיומה של שליחות, חרף התממשותן של עילות הביטול האמורות, מוצאים ביטוי ברור בפסק הדין שניתן בע”א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר , פ"ד מח(2) 529, בעמ' 541 מפי השופט מ' חשין:

"המחוקק הורנו בסעיף 14(ב) לחוק השליחות כי בהתקיים שלושת אלה לא יוכל שולח לחזור בו ממעשה השליחות:

(1) אם לאדם אחר, או לשלוח עצמו, יש זכות - זכות הקיימת לעצמה לבר-השליחות.

(2) אם ההרשאה ניתנה להבטחתה - של אותה זכות;

(3) אם ביצועה של אותה זכות תלוי בביצוע נושא השליחות".

התנאי הראשון הוא ראש לכולם; בהעדר זכות לאחר - שאינו השולח, ביסודה של ההרשאה, שוב אין היא חוסה תחת הגנת סעיף 14(ב) לחוק.

4.השאלה העומדת ביסוד הערעור הזה היא, לפיכך, האם קנה המנוח שמעון ז"ל, שבתוקף יפוי הכוח שניתן לו, כאמור, תובעת המערערת את תביעתה, זכות שהשליחות באה להבטיחה. עסקת היסוד שהמערערת טוענת לה היום היא עסקת מכר. יפוי הכוח שניתן לשמעון ז"ל מעיד, לטענת המערערת, כי אמו המנוחה אלגרה ז"ל מכרה לו את זכויותיה "בכל הנכסים שהגיעו לה בירושה". בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי ביסוד יפוי הכוח לא עמדה כל עסקת יסוד. בנסיבות המקרה רשאי היה להגיע למסקנה כי אכן לא הוכח קיומה של עסקת מכר כנטען. יפוי כוח בלתי חוזר, הוא עצמו, עשוי אמנם לשמש מסמך בכתב כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין והפסיקה אף קבעה כך מפורשות (ע"א 309/87 מוחמד עבדול קאדר יחיא נ' עבדול לטיף נמר אגבריה , דינים עליון, כרך יג 611), אולם במה היו אמורים הדברים? במקום בו ניתן היה ללמוד מן האמור ביפוי הכוח עצמו, או מראיות מפורשות אחרות, כי נתקיימה עסקה של מכר במקרקעין. בע"א 380/80 הנ"ל, בפרשת טוקאן , הדגיש בית המשפט העליון מפי השופט א' מצא כי ניסוח כללי של התמורה פוגם בדרישות הכתב כמשמעותן בסעיף 8 לחוק המקרקעין. בית המשפט הדגיש שם כי פגם אשר כזה אף אינו ניתן להשלמה נורמטיבית. כך, במקרה אשר נבחן בע"א 309/87 הנ"ל, העיד יפוי הכוח, הוא עצמו, על טיב עסקת היסוד שמאחוריו. יפוי הכוח כלל שם תאור מלא של המקרקעין ושל התמורה, הוא העיד על התחייבויות הצדדים ועל העובדה שהנכס נקי משעבודים; הוא כלל גם התחייבות של מייפה הכוח להעביר את שטח הקרקע, נשוא ההרשאה, לשמו של מיופה הכוח; בית המשפט ראה שם, בצדק, ביפוי הכוח מסמך בכתב שבא להעיד על עשייתה של עסקה במקרקעין ועל כריתתו של הסכם לעשות עסקה כזו. גם במקרה שנדון בע"א 4092/90 הנ"ל תוארה עסקת היסוד ביפוי הכוח.

לא כך - כאן. ביפוי הכוח ניתנה אמנם לשלוח, שמעון, ההרשאה לחתום

"על כל מיני מסמכים, בקשות, תצהירים ושטרי העברת זכויות ביחס לנכסים שהועברו (לשולחת) בירושה" וכן להעבירן ולרושמם על שמו או לפקודתו, אך אין בו אזכור מפורש לקיומה של עסקת המכר. יפוי הכוח מעיד אמנם לכאורה כי נתנה תמורה "עבורו" אך בכך לבד, לא היה, בנסיבות המקרה, כדי להוכיח קיומה של עסקת יסוד. בעניין זה לוקה יפוי הכוח בחסר, מצד אחד, וחובק את היתר, מצד אחר. הוא אינו מפרש את עצם קיומה של עסקת היסוד, אף שאין תעוד אחר המעיד עליה, והוא מתייחס, על פי לשונו, לאו דוקא לנכסים נשוא התובענה, נכסים "שבאו לשולחת בירושה" כי אם גם "לכל דבר הנמצא בישראל". בכך יוצא יפוי הכוח מגדרה של הרשאה להבטחת אותה זכות שהמערערת טוענת לה, והופך להרשאה גורפת.

כשמצטרפת לכך העובדה שמיופה הכוח עצמו, במשך שנים רבות ועד יום מותה של השולחת, ואף לא לאחר מכן ועד יום מותו, לא עשה כל שימוש ביפוי הכוח כדי להעביר נכסים כלשהם לשמו ולבעלותו; משחלפו 23 שנים מאז נחתם יפוי הכוח ועד שהוגשה התובענה כאן ומשלא באו במשפט כל סימן או ראיה לכך שנתקיימה עסקת מכר כנטען, אף לא מפי המערערת עצמה, רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה כי לא הוכח כי יפוי הכוח בא להבטיח את זכותו של השלוח. כל עוד מהות השליחות ותנאיה לא התבררו כדבעי להנחת דעתו של בית המשפט, לא היה ביפוי הכוח כשלעצמו כדי להוכיחם (ע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן ואח' , פ"ד ל(3) 110 בעמ' 112). כיוון שכך, יצאה ההרשאה מגדרו של סעיף 14(ב) לחוק השליחות וקמה תחולה לעילות המביאות לסיומה של שליחות כקבוע בסעיף 14(א) לחוק.

הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבים בערעור זה בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט ת' אור :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.