ע"א 3823/99 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ. שר המשפטים

השופטת ד' ביניש :

העתירה שלפנינו הוגשה לפני זמן ניכר ובמקורה נתבקש בה הסעד של ביטול סעיף 3 לצו הסניגוריה הציבורית (ייצוג נאשמים מחוסרי אמצעים), תשנ"ו-1996 (להלן: הצו ). הסעיף מגביל את זכאותם של נאשמים מחוסרי אמצעים לייצוג בידי הסניגוריה הציבורית ונקבע בו כי נאשמים בעבירות שהעונש שבצידן נמוך מחמש שנות מאסר לא יהיו זכאים לייצוג כאמור. הגם שבאפשרותם של נאשמים אלה לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי סניגור ציבורי, בהתאם לסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (להלן: החוק ), הרי שלטענת העותרים, בפועל נותרו רבים מהם בלא ייצוג משפטי. העתירה המקורית במלוא היקפה, הייתה, איפוא, להרחיב את חובת הייצוג של נאשמים בידי הסניגוריה הציבורית לכל הנאשמים מחוסרי האמצעים, בלא קשר לחומרת העבירה שבה הם מואשמים.

במהלך השנים התקיימו מספר דיונים בעתירה, אשר במסגרתם עדכנה המדינה את בית המשפט בצעדיה השונים להרחבת חובת הייצוג, הן מבחינת תחולתה הגיאוגרפית והן מבחינת מעגל הזכאות, וזאת בהתאם לעקרון ההדרגתיות הבא לידי ביטוי בהוראות החוק. כמו כן הציגה המדינה הנחייה שהוציא היועץ המשפטי לממשלה לתביעה, לפיה במקרים בהם יש בכוונת התובע לבקש כי יוטל עונש מאסר בפועל על הנאשם והוא סבור כי הנאשם הוא מחוסר אמצעים, יודיע על כך בשלב הקראת כתב האישום, כדי שבית המשפט ישקול מינוי סנגור לנאשם (להלן: ההנחיה ). בדיון שקיימנו ביום 19.9.02 הצענו כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, "באותה מתכונת או במתכונת דומה", תאומץ בצו נשוא העתירה. המדינה קיבלה על עצמה לבחון אפשרות זו ושמיעת העתירה נדחתה.

המדינה הודיעה לבית המשפט על נכונותה לפעול לעיגונה של ההנחיה בדין ובהודעה משלימה מיום 30.1.05 נמסר כי לאחר בחינת כל ההשלכות התקציביות הכרוכות בקבלת הצעת בית המשפט, הוחלט על עיגונה של ההנחיה בתקנות. ואומנם, בתקנות הסניגוריה הציבורית (תיקון), התשס"ה-2005, אשר פורסמו ביום 25.1.05, נוספה תקנה 4א לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996, אשר זו לשונה:

" נאשם חסר אמצעים הצפוי למאסר בפועל

4א. סבר תובע כי יבקש מבית המשפט להטיל על נאשם שאינו מיוצג עונש מאסר בפועל אם יורשע, והיה לתובע יסוד להניח שהנאשם אינו מיוצג בשל היותו חסר אמצעים, יודיע על כך התובע לבית המשפט בתחילת המשפט, כדי שבית המשפט יוכל לבחון האם נתקיימו התנאים למינוי סניגור לפי סעיף 18(ב) לחוק; סבר התובע כאמור לאחר תחילת המשפט, יודיע על כך לבית המשפט בהזדמנות הראשונה."

העותרת אינה מסתפקת בתקנה האמורה ובהודעה משלימה שהגישה מעלה היא טענות נוספות כנגד היקף חובת הייצוג הנוכחית. בתוך כך, מצביעה העותרת על כך כי חסרונה העיקרי של התקנה הוא הקביעה כי תחול כאשר לתובע "יסוד להניח שהנאשם אינו מיוצג מפאת היותו חסר אמצעים". באת-כוח העותרת קיבלה את המלצת בית המשפט כי לעת הזאת יש לצמצם את העתירה אך לשאלת תיקון התקנה בכל הנוגע לתנאי זה.

ואכן, התנאי האמור אינו מניח את הדעת. אין ספק כי התקנה החדשה היא צעד חשוב לקידום המטרה של מתן ייצוג לנאשמים חסרי אמצעים. הטלת החובה על התובע להודיע לבית המשפט כי יש בכוונתו לבקש להטיל מאסר בפועל על הנאשם אם יורשע מאפשרת לבית המשפט לשקול מתן ייצוג לנאשם בידי הסניגוריה הציבורית. עם זאת, אין זה סביר להתנות את בחינת הייצוג במידע שיש לתובע בדבר מצבו הכלכלי של הנאשם. בדרך כלל אין מידע זה אמור להיות בידי התובע, אך מובן הוא שכאשר יש מידע כזה בידיו הוא יביאו לידיעת בית המשפט, כשם שיביא לידיעת בית המשפט את כוונתו לבקש מאסר בפועל. עם זאת, החובה לברר אם יש הצדקה ליתן לנאשם ייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית היא חובתו של בית המשפט.

אשר על כן הבענו דעתנו כי מן הראוי שהתקנה תנוסח כך שכאשר תובע יודיע על כוונתו לבקש עונש מאסר, בית המשפט, מצידו, יברר על פי נוהל שייקבע או בכל דרך שתיראה מתאימה למתקין התקנות, האם הנאשם הוא חסר אמצעים והאם התקיימו בו התנאים למינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. לפיכך ביקשנו מבאת-כוח המדינה להגיש לבית משפט זה הודעה בדבר עמדתה בעניין תיקון התקנות כאמור. הודעת המדינה תוגש בתוך 60 ימים.