ע"א 3870-23 ע"א 3870-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת חנה קיציס) בת"א 34851-09-18 מיום 12.3.2023, אשר דחתה את בקשת המבקשים לקיים בירור בדבר השגותיהם ביחס לחלוקה הפנימית של התמורה שהתקבלה ממכירתו הכפויה של בית משותף.

1.המחלוקת שלפנינו נוגעת למקרקעין הידועים כמגרש 101 בתוכנית מפורטת הר/13/19/1000 החלה על מקרקעין הידועים כחלקות 228, 229, 230 ו-251 בגוש 6455, המצויות בקרן הרחובות דרך מגדיאל ודרך רמתיים בהוד השרון (להלן: המקרקעין, התוכנית ו-החלקות, בהתאמה). מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה לא אחת (ראו למשל, החלטתי מיום 30.11.2022 (רע"א 6755/22)), ומשכך יובא הרקע הדרוש בתמצית: המבקשים 3-1 (להלן: המבקשים) והמשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) הם בעלי הזכויות בחלקה 228 בגוש 6455 (להלן: חלקה 228), שהיא כאמור אחת החלקות המרכיבות את המקרקעין, ואשר עליה בנוי בית שנרשם כבית משותף (להלן: הבית המשותף). בבית המשותף ישנן 8 תתי-חלקות, כאשר המבקשים הם בעלי הזכויות בתתי-חלקות 7-1, והמשיבים הם בעלי הזכויות בתת-חלקה 8 (להלן: תת-חלקה 8). בהליך קמא נדונה תביעה שעניינה פירוק השיתוף במקרקעין באמצעות מכירת הזכויות בכלל החלקות המהוות את המקרקעין לצד שלישי ללא הסכמתם של כל בעלי הזכויות בחלקות. במסגרת ההליך מינה בית המשפט קמא את שמאי המקרקעין מר דן לאופר (להלן: השמאי), כדי שיחווה את דעתו, בין היתר, ביחס לשאלה אם ראוי ונכון בנסיבות העניין לפרק את השיתוף במקרקעין באמצעות מכירת הזכויות לצד שלישי או בדרך של חלוקה בעין (להלן: סוגיית הפירוק) וכן ביחס לקביעת אחוז התמורה המגיע לכל אחד מבעלי הזכויות בחלקות (להלן: סוגיית החלוקה הפנימית). המבקשים התנגדו למכירת הזכויות לצד שלישי וטענו כי זו אינה אפשרית, בין היתר משום שבמסגרת התוכנית, נערכה טבלת איזון שאומנם מחלקת את התמורה בין כלל החלקות, אך נעדרת התייחסות לסוגיית החלוקה הפנימית (להלן: טבלת האיזון).

2.חרף זאת, בפסק דינו מיום 29.6.2021 קבע בית משפט קמא כי אין מנוס מפירוק השיתוף בדרך של מכירת הזכויות במקרקעין לצד שלישי, ומינה את עו"ד אביחי ורדי ככונס נכסים למכירת הזכויות למרבה במחיר (המשיב 4. להלן: כונס הנכסים ו-פסק הדין, בהתאמה). בתוך כך, טענות המבקשים לעניין סוגיית החלוקה הפנימית נדחו, תוך שהובהר כי חוות דעתו של השמאי מתייחסת לסוגיה זו, ועל כן החסר שבטבלת האיזון הושלם (פסקה 83 לפסק הדין). המבקשים סירבו להשלים עם פסק הדין והגישו ערעור לבית משפט זה, שהופנה הן כלפי ההחלטה בסוגיית הפירוק והן כלפי ההחלטה בסוגיית החלוקה הפנימית, ככל שהיא נוגעת לבעלי הזכויות בחלק מהחלקות (ובכלל זאת חלקה 228). במסגרת פסק הדין בערעור (ע"א 7012/21. להלן: פסק הדין בערעור) נבחנה סוגיית הפירוק, ונקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. לצד זאת, שופטי ההרכב לא נדרשו לסוגיית החלוקה הפנימית לגופה, תוך שהובהר כי "אם וככל שיש למי מהבעלים של חלקות 228 ו-251 השגות הנוגעות לגבי החלוקה הפנימית ביניהם [...], היה עליהם להעלות השגות אלה בפני השמאי ובפני בית משפט קמא, והערעור שלפנינו אינו המסגרת הדיונית לכך" (פסקה 5 לפסק הדין בערעור. להלן: פסקה 5).

3.על רקע האמור ביקשו המבקשים ביום 16.1.2023 מבית משפט קמא לדון בסוגיית החלוקה הפנימית, ובקשה זו נדחתה ביום 12.3.2023 (להלן: ההחלטה). הובהר כי המבקשים השיגו זה מכבר על חוות דעתו של השמאי, וטענותיהם נידונו ונדחו, וכעת הם מבקשים להצביע על טעות אחרת, חדשה, אשר המסגרת הדיונית הראויה להעלותה התקיימה עובר למתן פסק הדין, ולא לאחריו. עוד צוין כי אין לראות באמור בפסקה 5 משום הוראה לפתוח את הדיון מחדש בסוגיית החלוקה הפנימית בפני בית המשפט המחוזי, וזאת משום שפסקה 5 נוקטת לשון עבר, וכן משום ש"כפי שאין מקום להעלות טענות חדשות בפני ערכאת הערעור, טענות שלא נטענו בפני הערכאה הדיונית, כך אין מקום להעלות טענות חדשות בפני הערכאה המבררת לאחר שפסק הדין הפך לחלוט" (פסקה 8 להחלטה).

4.המבקשים סבורים כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ממספר טעמים מרכזיים. בראש ובראשונה, המבקשים טוענים כי הצירוף של פסק הדין בערעור יחד עם ההחלטה יוצר עיוות דין חמור משהוא פוגע קשות בזכויותיהם הדיוניות. לשיטתם, בית משפט זה צריך היה להידרש לסוגיית החלוקה הפנימית במסגרת הדיון בערעור, ומשהוא לא עשה כן, הרי שהיה על בית המשפט המחוזי, בתורו, להיעתר לבקשה לדון בחלוקה הפנימית. כך, השגות המבקשים בערעור על פסק הדין בסוגיית החלוקה הפנימית לא נדונו כלל לגופן. פגיעה דיונית זו, לפי הנטען, גוררת פגיעה קניינית קשה בזכויות המבקשים, שכן, לשיטתם, אופן החלוקה הפנימית השגוי שקבע השמאי גורם להם להפסדים בגובה מיליוני שקלים. בנוסף מדגישים המבקשים כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, השגותיהם בנוגע לחלוקה הפנימית אינן טענות חדשות כלל ועיקר והן הועלו עובר למתן פסק הדין. לבסוף, אלו סבורים כי ממילא היה מקום לפרש את פסקה 5 באופן שמעניק להם אפשרות לדון בהשגותיהם לגופן, ולא באופן אשר מותירם בפני שוקת שבורה, דיונית ומהותית כאחת.

5.ביום 22.6.2023 קיימתי דיון בנוכחות הצדדים, במהלכו אלו שמעו את הערות בית המשפט וניסו להגיע להסכמות. משהדבר לא עלה יפה, המשיבים השיבו לטענות הדיוניות שבבקשת רשות הערעור וגרסו כי השגותיהם הנוכחיות של המבקשים הועלו על ידם רק לאחר מתן פסק הדין, ומשכך אין כל הצדקה – גם לא דיונית – להידרש אליהן. בנוסף, אלו ביקשו להדגיש כי פסקה 5 לא פתחה בפני המבקשים אף צוהר דיוני, אדרבה – בפסקה זו צוין בבירור כיצד ראוי היה שהמבקשים יפעלו עובר למתן פסק הדין, ולראיה לשון העבר הנקוטה בה. בתגובתם לאמור מיום 5.9.2023, ביקשו המבקשים להדגיש כי ראוי שבית המשפט ינקוט בצעדים דיוניים יזומים, בהתאם לסמכויותיו, על מנת לרפא את הפגם הדיוני הכבד שנפל לשיטתם בהליך.

6.השתלשלות האירועים מלמדת כי בענייננו אכן נוצרה "תקלה דיונית", ולא באשמת בית המשפט קמא, במסגרתה נפגעו זכויותיהם הדיוניות של המבקשים. בהליך קמא, המבקשים ביקשו להשיג בין היתר על חוות דעת השמאי גם בכל הנוגע לאופן החלוקה הפנימית של תתי-החלקות שבוצעה על ידו. בקליפת האגוז, לשיטתם השמאי העניק לתת-חלקה 8 (השייכת למשיבים) זכויות בנייה מופרזות בטעות, וזאת על חשבון זכויות הבנייה של הבית המשותף כולו. אכן, כפי שגורסים המבקשים, טענה זו אינה חדשה – עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה מעלה כי טענה זו הועלתה על ידי המבקשים עובר למתן פסק הדין (סעיפים 50-47 לסיכומי המבקשים 1 ו-3; סעיף 42 לסיכומי המבקשת 2); בית משפט קמא נתן דעתו לטענה האמורה במסגרת פסק הדין וקבע שדינה להידחות (פסקאות 89-83 לפסק הדין); השגה על קביעה זו כלולה בנימוקי הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין (סעיפים 69-75 להודעת הערעור בע"א 7012/21). בהינתן שכך, ומבלי להעמיק בפירושיהם של פסק הדין בערעור ושל ההחלטה, דומה כי יש צדק בטענת המבקשים שלפיה הם נתונים בין הפטיש – דיונו והכרעתו של בית משפט קמא בטענה האמורה במסגרת פסק הדין (לאורה ניתנה החלטתו מיום 12.3.2023 שלא להידרש בשנית לסוגיה, ובצדק); לבין הסדן – דחיית הערעור על הכרעה זו מבלי שנדונו טענותיהם לגופו של עניין (כפי שעולה מפסקה 5, המלמדת כי הכרעת בית משפט זה בע"א 7012/21 התמקדה בסוגיית הפירוק, תוך שהמותב לא ראה בערעור שלפניו את המסגרת הדיונית המתאימה להעלאת השגות בסוגיית החלוקה הפנימית).

7.בנסיבות המתוארות, משנפגעה זכות הערעור של המבקשים, אני סבור כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור במובן זה שתינתן למבקשים הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיהם לעניין סוגיית החלוקה הפנימית בפני בית משפט זה, כערכאת ערעור. כך, בהינתן הוראת תקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הקובעת כי "בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה". ויודגש, אין באמור כדי להביע עמדה כלשהי ביחס לטענות הצדדים לגופה של סוגיית החלוקה הפנימית בין בעלי הזכויות בחלקה 228.

8.בקשת רשות הערעור מתקבלת איפוא, כך שהבקשה תידון כערעור. הדיון בערעור יתקיים בפני הרכב תלתא, במועד שייקבע על ידי היומן, וההרכב יכריע בו כפי שימצא לנכון.

המבקשים יוגדרו כמערערים, ויגישו עיקרי טיעון בהיקף שלא יעלה על 7 עמודים עד ליום א' 12.11.2023. מובהר כי עיקרי הטיעון הללו יעסקו אך ורק בשאלת החלוקה הפנימית בין בעלי הזכויות בחלקה 228, ויכללו אך ורק טענות שהועלו לפני הערכאה הדיונית עובר למתן פסק דינה מיום 29.6.2021, ואשר התייחסות אליהם נכללה בהודעת הערעור שהגישו המבקשים על פסק דין זה במסגרת ע"א 7012/21.

המשיבים 3-1 יגישו עיקרי טיעון מטעמם בהיקף של עד 7 עמודים, בהם יתייחסו לגופן של השגות המערערים ביחס לסוגיית החלוקה הפנימית בין בעלי הזכויות בחלקה 228, ולהשגות אלה בלבד, וזאת עד ליום א', 17.12.2023. המשיב 4 (כונס הנכסים) יהיה רשאי אף הוא להגיש עיקרי טיעון בהיקף האמור, ועד למועד האמור, ככל שימצא לנכון לעשות כן.

בהמשך להחלטתי מיום 22.6.2023, הכספים השנויים במחלוקת בין הצדדים, המצויים בידי כונס הנכסים, יוסיפו ויעוכבו בידיו עד להכרעה בערעור האמור.

9.במכלול הנסיבות, הוצאות הליך זה לא ייקבעו בנפרד, אלא יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בערעור.