ע"א 3888/18 יהודית רזניק נ. מגה קמעונאות בע"מ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעש"א

20572-06-17 (השופטת ע' וינברג- נוטוביץ ) מיום 8.4.2018, אשר דחה את הערעור על תביעות החוב שהגישה המבקשת נגד המשיבה 1 והשית עליה תשלום הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח. המבקשת עותרת לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישה לבית משפט זה.

2.

המבקשת, אשר עבדה כקופאית בסניף של המשיבה 1, הגישה תביעה נגד המשיבה 1 לבית הדין האזורי לעבודה, בגין הפרשי שכר והפרשי ותק. בפסק דינו מיום 10.1.2016 דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו ( ד"מ

15360-05-13; השופטת ש' אלקיים ונציג ציבור עובדים י' לוין ) את התביעה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

3.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר הפנה אותה לקבלת אישורו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד לפתוח בהליכים נגד המשיבה, שהיתה בפירוק. בהחלטתו מיום 2.2.2016 דחה בית המשפט את הבקשה.

4.

המבקשת הגישה תביעת חוב בדין קדימה לנאמנים, שהוגשה כערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. המבקשת העמידה את תביעתה על סך 41,822.77 ש"ח.

בהמשך הגישה המבקשת שתי תביעות חוב נוספות, באחת תבעה 1,262,914 ש"ח בגין סכום תביעת החוב הראשונה, ובנוסף בגין הלנת שכר ועגמת נפש; בשניה

תבעה 18,694 ש"ח בגין רכיבי שכר נוספים.

5.

בחודש פברואר 2017 ניתנה על ידי הנאמנים הכרעת חוב חשבונאית, במסגרתה נערך גמר חשבון למבקשת ונפסק לזכותה סך של 12,348 ש"ח בדין קדימה בגין שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה והודעה מוקדמת.

בחודש אפריל 2017 ניתנה על ידי הנאמנים הכרעה בתביעות החוב, אשר בה נדחו מרבית טענות המבקשת ונפסק לזכותה תשלום בסך 716.32 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה, במעמד דין קדימה.

6.

המבקשת ערערה על החלטות הנאמנים בתביעות החוב לבית המשפט קמא, אשר דחה את הערעור, בהסתמך על ממצאי פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, ומשלא מצא לנכון להתערב בשיקול דעתם של הנאמנים.

כאמור, בית משפט קמא חייב את המבקשת בהוצאת משפט בסך 3,000 ש"ח. בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין מופנית למעשה לגבי חיוב זה.

7.

בבקשתה טענה המבקשת כי פסק דינו של בית משפט קמא מוטעה ו"בלתי חוקי". המבקשת העלתה שלל טענות המכוונות נגד ממצאי בית הדין לעבודה, עליו התבסס פסק דינו של בית משפט קמא, וכן נגד החלטות הנאמנים בתביעות החוב.

באשר למאזן הנוחות, טענה המבקשת כי היא בעלת נכות רפואית ומתקיימת מקצבת זקנה שלה ושל בעלה המשולמות להם מהמוסד לביטוח לאומי, ובהקשר זה הפנתה המבקשת לבקשתה לפטור מאגרה.

8.

נאמני המשיבה 1 התנגדו לבקשה, תוך שטענו כי המבקשת עשתה דין לעצמה כאשר לא שילמה את הוצאות המשפט שחוייבה בהם בהליך בבית הדין לעבודה. הנאמנים ציינו, כי אף אם יתקבל ערעורה של המבקשת, "אין ולא יכול להיות חשש כי לא יהא בקופת ההסדר של החברה (באמצעות הנאמנים) להשיב את סכום ההוצאות הפסוק".

באת-כוח הכונס הרשמי התנגדה אף היא לבקשה, מנימוקים דומים.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן במסמכים שצירפה המבקשת לבקשתה לפטור מאגרה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצועו של פסק דין מהווה חריג לכלל, ועל המבקש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; השני – כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. בהקשר זה מוטל על המבקש הנטל להוכיח כי אם לא יעוכב פסק הדין ובסופו של ההליך יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור להתקבל פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וההיפך.

על כך יש להוסיף כי ההלכה הפסוקה קבעה שכאשר מדובר בפסק דין כספי, ככלל לא יעוכב פסק הדין, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, בעיקר כאשר מתעורר ספק באשר ליכולת ההשבה אם יתקבל הערעור.

11.

בענייננו, החיוב שביצועו מבוקש הוא רכיב הוצאות המשפט בסך 3,000 ש"ח שהוטל על המבקשת לשלם למשיבה 1, משנדחה ערעורה. מבלי להידרש לסיכויי הערעור, אשר נדמה כי אינם גבוהים, המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה.

המבקשת לא תמכה את הבקשה שלפניי בראיות לעניין מצבה הכלכלי הנטען, וביקשה להסתמך על המסמכים שצורפו לבקשתה לפטור מאגרה. כאמור בהחלטתו של רשם בית משפט זה (הרשם ג' לובינסקי-זיו ) מיום 17.5.2018 ובפסק דינו של בית משפט זה (השופט ד' מינץ ) מיום 11.6.2018 בערעור על החלטת הרשם, למבקשת יתרת זכות מכובדת בחשבון הבנק שלה.

12.

בנסיבות אלה, ולנוכח הצהרתם של הנאמנים לפיה יהיה בקופת ההסדר של החברה להשיב למבקשת את הסך של 3,000 ש"ח במידה שיתקבל הערעור, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות בגין בקשה זו.