ע"א 3910/01 חלא אהרון נ. נצר זהב בנין והשקעות בע"מ

המבקש מחזיק מזה כארבעים שנים במקרקעין בראש-העין שבהם הוא מנהל עסק לחומרי בניין (להלן: הנכס). בתאריך 27.12.00 ניתן בבית-משפט השלום בכפר-סבא פסק-דין (להלן: פסק-הדין), המורה לו לפנות את הנכס תמורת פיצוי בסך 110,000 דולר שישולם על-ידי המשיבה, שנטלה על עצמה בהסכם פיתוח שנכרת עם מינהל מקרקעי ישראל לפתח את המתחם שבו מצוי הנכס. בפסק-הדין נקבע, כי המבקש לא הוכיח כי עומדת לו זכות חכירה בנכס כפי שטען, ועל-כן יש לראות בו כמי שהיה בר-רשות בנכס וכמי שהרשות שניתנה לו להשתמש בנכס בוטלה.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על פסק-הדין, וכן בקשה להגיש כראיות נוספות מסמכים, המעידים, בין היתר, על עסקה לרכישת הזכויות בנכס שנכרתה בין המבקש לבין מי שהחזיק בנכס לפניו; וכן על היות אותו המחזיק הבעלים. המבקש הסביר בבקשתו, כי מסמכים אלו נתגלו על-ידי בתו במקרה במהלך חיפוש שערכה בעליית הגג שבבית המבקש. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בקשה זו תידון במהלך הדיון בערעור.

במקביל הגיש המבקש לבית-משפט השלום בכפר-סבא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בקשתו נדחתה לאחר שנקבע כי המחלוקת האמיתית בין המבקש לבין המשיבה נוגעת כיום רק לגובה הפיצוי שזכאי המבקש לקבל עבור פינוי הנכס. על רקע זה נקבע, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע בכפוף לחיוב המשיבה להפקיד כערובה סכום של 50,000 דולר.

בקשה נוספת שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחתה, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי. טענת המבקש הייתה, כי הסכסוך בינו לבין המשיבה איננו סכסוך כספי כלל ועיקר, וכי ביצוע פסק-הדין עתה יפגע באורח בלתי הפיך בעסק שהוא מנהל בנכס, המשמש לפרנסת משפחתו המונה 11 נפשות. זאת, משום שבכוונת המשיבה להרוס את הנכס במסגרת עבודות הפיתוח שהיא מבצעת. עוד נטען, כי נוכח חשיפת הראיות החדשות, טובים סיכויי ערעורו של המבקש.

מנגד, המשיבה התנגדה לבקשה, והסתמכה על נימוקו של בית-משפט השלום בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה הפנתה בהקשר זה לקביעות בפסק-דינו של בית-משפט השלום בדבר ניסיונות המבקש להשיג פיצוי גבוה יותר תמורת פינוי הנכס, והטעימה, כי זהו אומנם המניע האמיתי לדרישת המבקש להמשיך ולהישאר בנכס. עוד נטען, כי אף במסמכים שהוגשה לגביהם בקשה לקבלם כראיות נוספות אין כדי לשנות את סיכוייו הקלושים של המבקש לזכות בערעורו, בין היתר מכיוון שמסמכים אלו אינם מעידים באופן אובייקטיבי על זכות בעלות בנכס של מי שהחזיק בו לפני המבקש. לבסוף טענה המשיבה, כי במאזן הנוחות יש להעדיף את הנזקים הנגרמים לה עקב העיכוב בפינוי הנכס על-ידי המבקש, במיוחד לנוכח העובדה שהמבקש לא הוכיח כי הוא מקיים בנכס פעילות עסקית ממשית. לחלופין טענה המשיבה, כי מן ראוי להתנות את עיכוב ביצוע פסק-הדין בהפקדת ערובה נאותה על-ידי המבקש ובהחזרת הערובה שהפקידה המשיבה על-פי הוראת בית-משפט השלום.

החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

כידוע, כאשר ביצוע פסק-הדין שניתן לטובת הזוכה עשוי למנוע את השבת מצב המפסיד לקדמתו, יש להורות על עיכוב ביצוע הפסק על-מנת לאפשר למפסיד למצות את זכותו לערער.

בנסיבות המקרה שבפניי, אף מבלי להתחשב בכך שהבקשה שהגיש המבקש לצירוף ראיות נוספות - המשליכה על סיכויי ערעורו - טרם נתבררה, ברי כי יש לעכב את ביצוע פסק-הדין. שכן, מימוש פסק-הדין, המורה לפנות את המבקש מן הנכס שבו הוא מנהל את עסקו מזה שנים כה רבות, יגרור את הריסת הנכס כמו גם את עסקו של המבקש.

עם זאת, יש להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה על-ידי המבקש.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטות בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, ומורה לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום בכפר-סבא עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי. תוקפו של הצו לעיכוב ביצוע מותנה בכך שהמבקש יפקיד בתוך 14 ימים ממועד ההמצאה ערבות בנקאית על-סך של 25,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבה. הערובה שהפקידה המשיבה תוחזר לידיה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.