ע"א 3998/12 סעיד פארס נ. אור חן חברה לתדלוק והשקעות

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין עד להכרעה בערעור, אשר הגישו המבקשים, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ), מיום 26.3.2012, בת"א 409-08.

רקע עובדתי

2.

בחודש מאי 2001, התקשרה חברת

" פארס ובניו בע"מ " (להלן: החברה או חברת פארס ), אשר בעליה הינו המבקש 1 בהליך זה, בהסכם עם המשיבה, שעניינו הקמתה של חברה משותפת, לשם הפעלת תחנת דלק בכפר ינוח (להלן: ההסכם ).

3.

ביום 2.1.2008, הגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) תביעה לבית המשפט המחוזי, בה נטען, בין היתר, כי עובר לחתימת ההסכם, התקיימו בין הצדדים קשרים עסקיים, במסגרתם נותרה החברה חייבת למשיבה סכום של 890,535 ₪ (להלן: חוב העבר ). לטענת המשיבה, היא הסכימה לראות בחוב זה כהלוואה, שבעבורה נמסר לה שטר חוב, אשר נחתם על-ידי המבקש 1 ביום 7.10.2001, בערבותם של המבקשים 2 ו-3. בתביעתה, עתרה המשיבה למספר סעדים שונים, וביניהם, חיובם של המבקשים לשלם לה את חוב העבר, שבגינו נערך שטר החוב.

4.

המבקשים מצידם, הכחישו את חתימותיהם על המסמך, אשר לטענתם, נחזה להיות העתק צילומי של שטר חוב, כאשר שטר החוב המקורי לא הוצג מעולם בפני בית המשפט. לטענת המבקש 1, הוא לא חייב סכום כסף כלשהו למשיבה, ולפיכך הוא לא נדרש מעולם לחתום על שטר חוב. בנוסף, טען המבקש 1, כי אינו זוכר שהוא התבקש לחתום על שטר חוב כלשהו לטובת המשיבה. לטענת המבקש 2, אין הוא זוכר שאי פעם נדרש לחתום על שטר החוב, ומכל מקום, הוא מכחיש את חתימתו עליו. המבקש 3, הכחיש, אף הוא, מכל וכל, את חתימתו על שטר החוב, וטען כי ראה את המסמך בפעם הראשונה רק כאשר קיבל את העתקו של כתב התביעה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

ביום 26.3.2012, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, בכל הנוגע לתביעת חוב העבר, וחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה סכום של 890,535 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.10.2001 ועד לתשלום בפועל.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי, שלנוכח העובדה ששטר החוב המקורי אינו בנמצא, נמנע מן המשיבה להסתמך על עילה שטרית בתביעתה. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתה של המשיבה, כי העתקו של שטר החוב שהוגש, ישמש לה כראיה לקיומו של החוב, והיא תוכל לתבוע מהמבקשים את הסכום המצוין בשטר החוב, כתביעה על-פי עסקת היסוד.

קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עלה בידי המשיבה להוכיח את דבר קיומו של החוב כלפיה, נתמכה במספר נימוקים. ראשית , בית המשפט נסמך בפסק דינו על תצהירו של ג'ק כהן, שפעל מטעם המשיבה בייזום תחנת הדלק. מר כהן העיד על הנסיבות שבהן נחתם שטר החוב וכן על העובדה שהוא אבד. עוד העיד מר כהן, כי לשם מסירת שטר החוב לביצוע בהליכי ההוצאה לפועל, שכרה המשיבה את שירותיו של עו"ד י' עאמר, אשר טען כי החזיר את שטר החוב לאדם בשם גיא סאסי, שטען מצידו כי השטר אבד. בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי ההעתק הצילומי של שטר החוב, נושא את חתימתו של מר סאסי, המאשר שקיבל אותו ביום 19.5.2005.

שנית , בית המשפט אף תמך את מסקנתו בעדותו של מר סאסי בבית המשפט, אשר אישר, כי בעת הרלוונטית, הוא נסע למשרדו של עו"ד עאמר, במסגרת עבודתו אצל המשיבה, וחתם על ההעתק הצילומי של שטר החוב, שבו נאמר כי הוא קיבל לידיו את שטר החוב המקורי. נקבע, כי אף בחקירתו הנגדית עמד מר סאסי על גרסתו זו ואישר, כי ידע ששטר החוב נמצא במעטפה שנמסרה לו. בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסתו של מר סאסי, ביחס לנסיבות קבלת שטר החוב מעו"ד עאמר, נתמכת אף בעדותו של עו"ד עאמר עצמו, אשר העיד כי " השטר הוחזר לגיא סאסי ביום 19.5.05, העתק החתימה והחתימה על השטר נמצאים בידי ".

שלישית , בית המשפט המחוזי קבע, כי מצא בחומר הראיות תמיכה מספקת לטענות המשיבה, וזאת כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה, רו"ח בילו, אשר ניתח את רישומי הנהלת החשבונות של המשיבה. רו"ח בילו הגיע למסקנה, כי הרישומים משקפים, במידה מספקת, את העובדה שחברת פארס היתה חייבת למשיבה סכום של 890,535 ₪, בגין אספקת דלק, וזאת עובר לחודש אוקטובר 2001. בית המשפט המחוזי קבע, כי מסקנתו של המומחה מתיישבת עם ההנחה, לפיה שטר החוב נחתם בידי המבקשים " כחלק מהתחשבנות כוללת שנעשתה בעת ההיא בין התובעת [המשיבה] לבין חברת פארס ". עוד הוסיף וקבע בית המשפט, בהקשר זה, כי מצא תימוכין לסכום הנקוב בשטר החוב, בתצהירו של מר מרדכי כהן, אשר היה מנהל תפעולי אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית, ושבתצהירו נמצא פירוט אודות מרכיביו של הסכום המדובר (890,535 ₪).

לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את גרסאותיהם של המבקשים, כי גרסתם " איננה מקובלת עלי ואני סבור שהיא איננה משקפת את מצב הדברים לאשורו ". בהקשר זה נקבע, כי נוכח העובדה, אשר הוכחה, שבין המשיבה לבין חברת פארס היו קשרים עסקיים לפני שנת 2001, ואף לאחר מכן, " המסקנה שהעתק של שטר החוב (ת/15) משקף התחייבות של פארס [המבקש 1] לשלם סכום כסף לתובעת [המשיבה], אינה יכולה להישלל מיניה וביה ". בית המשפט הוסיף וקבע, כי בחירתם של המבקשים לדבוק בגרסה, לפיה הם אינם זוכרים אם חתמו על המסמך, אין בה כדי לעמוד בנטל הראיה המוטל עליהם. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהעובדה, כי בתצהיריהם הכחישו המבקשים 2 ו-3 את חתימתם על שטר החוב, ועמדו על גרסה זו גם בחקירתם הנגדית, ואולם, בית המשפט התייחס לחתימות נוספות במסמכים שונים שהוגשו לפניו " שגם לעין בלתי מקצועית ובלתי מיומנת הן נחזות להיות דומות זו לזו ולחתימתו על שטר החוב ". לפיכך, קבע בית המשפט, כי בנסיבות אלה, המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי שטר החוב משקף התחייבות שנתן המבקש 1, בערבותם של המבקשים

2 ו-3, לשלם לה את הסכום הנקוב בו.

לאור הדברים האלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשים ישלמו למשיבה סכום של 890,535 ₪, כאמור לעיל.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

6.

המבקשים הגישו ערעור לבית-משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 3998/12), ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, לבית המשפט המחוזי.

7.

ביום 18.4.2013, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להיענות לבקשת המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין, באופן חלקי, " בתנאי שהסכום המגיע מן המבקשים יופקד במלואו בידיו הנאמנות של צד שלישי ". בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח העובדה, שמתנהל נגד המשיבה הליך הוצאה לפועל (בתיק הוצל"פ 26-03946-11-4), עלה בידי המבקשים להוכיח, שאם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, ישולם סכום פסק הדין לצד שלישי, והמבקשים לא יוכלו לשוב ולהיפרע מן המשיבה, ככל שיתקבל ערעורם.

בית המשפט עמד על כך, כי הצהרתה של המשיבה, לפיה היא חברה סולבנטית העומדת בכל חיוביה הכספיים, אינה מתיישבת עם העובדה שמתנהל נגדה הליך הוצאה לפועל, שבגדרו עליה לשלם סכום של כ-3 מיליון ₪. אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, אך זאת בהתקיים התנאי, כאמור לעיל.

8.

ביום 8.5.2013, הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המונחת לפניי, במסגרתה, עותרים המבקשים לעכב אף את הליכי כינוס הנכסים המתנהלים נגדם, בתיק הוצל"פ 01-41632-12-0.

לטענת המבקשים, ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ביום 26.3.2012 ועד לחודש ינואר 2013, לא נקטה המשיבה נגדם בהליכי גבייה משמעותיים. זאת, ככל הנראה, בשל קיומו של צו עיקול, אשר ניתן על-ידי לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, ולפיו עוקלו כל נכסי המשיבה המוחזקים אצל המבקשים, עד לכיסוי יתרת חובה של המשיבה, בסכום של 2,771,879 ₪. לטענת המבקשים, במהלך חודש פברואר 2013, חודשו הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין, כאשר המשיבה פתחה נגדם במהלך של כינוס נכסים.

המבקשים טוענים, כי אין באפשרותם לעמוד בתנאי עיכוב הביצוע שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי. לגישתם, המשך הוצאתו של פסק-הדין אל הפועל, בדרך של כינוס נכסי המבקשים ומכירתם לצד שלישי, תגרום להם לנזק עצום ובלתי הפיך, שכן לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. המבקשים משיגים על התנאי שקבע בית המשפט המחוזי וטוענים, בהקשר זה, כי בית המשפט לא איזן כראוי בין האינטרסים של הצדדים, וזאת במיוחד על רקע קביעת בית המשפט, לפיה, עלה בידי המבקשים להראות, כי לא יוכלו להיפרע מהזוכה, אם יזכו בערעור. לטענת המבקשים, מדובר בתנאי דרקוני, המחייב אותם להפקיד את מלוא סכום פסק הדין באופן מיידי ובמזומן, וכל זאת, כאשר לטובת המשיבה קיים צו עיקול על זכויות המבקש 1 בנכס, מושא הליכי הכינוס. לעומת זאת, מוסיפים וטוענים המבקשים, עיכוב הביצוע לא יגרום כל נזק למשיבה, באשר המשך הליכי הכינוס לא יועילו לה, בשל העיקול שהוטל על נכסיה, בעוד שזכויותיה כלפי המבקשים מובטחות ושמורות לה, בשל צו העיקול שניתן לטובתה.

אשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי מדובר בסיכויים טובים, והם חוזרים על טענותיהם, כפי שהועלו על ידם בהליך קמא. בין היתר, נטען כי המסמך, מושא המחלוקת, נחזה להיות העתק צילומי של שטר חוב; כי שטר החוב המקורי מעולם לא הוצג בבית המשפט; כי המשיבה לא הציגה כל ראיה פוזיטיבית להוכחת קיומה של הישיבה, שבמהלכה חתמו המבקשים, כביכול, על המסמך הנטען; כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיומה של עסקת היסוד הנטענת; וכי בית המשפט התעלם מאובדנו של המסמך המקורי.

תגובת המשיבה לבקשה

9.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות, מאחר שהמבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח העדר יכולת כלכלית מצד המשיבה. לפי הטענה, החברה הינה סולבנטית ועומדת בכלל התחייבויותיה הכספיות, ואין חשש כי, במידה שהערעור יתקבל, המבקשים לא יוכלו להיפרע ממנה. לטענת המשיבה, התנאי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעיכוב ביצוע, הינו תנאי ראוי מאוזן. ואולם, המבקשים לא ביצעו את החלטת בית המשפט, ותחת זאת, הוגשה הבקשה לבית משפט זה. לפיכך, כך טענה המשיבה, כי מאחר שאי תשלום החוב גורם לה נזק רב, אין כל מניעה לפעול למכירת הנכס ולגבייתו של החוב. לעניין סיכויי הערעור, טענה המשיבה, כי מדובר בערעור הנוגע לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, ומשכך סיכויי הערעור להתקבל מועטים ביותר.

עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי במשך למעלה משנה היא נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשים, עד שאלה הבשילו לאפשרות ממשית לגביית החוב, ורק אז הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המשיבה, מדובר בשיהוי ניכר, המלווה בחוסר תום לב קיצוני, דבר המהווה ניצול לרעה של הליכי המשפט. המשיבה ציינה, בהקשר זה, כי לאחר הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, הגיעה המשיבה להסדר עם המעקל ורואה החשבון לעיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל המתנהל נגדה, ומשכך, נימוקי המבקשים, אשר מתמקדים בנושא העיקול, אינם רלוונטיים עוד.

דיון והכרעה

10.

לאחר בחינת הבקשה והתגובה שהוגשה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הינו, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. לפיכך, רק במקרים חריגים, יעוכב ביצועו של פסק הדין. כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, להוכיח כי סיכוייו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, דהיינו, כי אם יבוצע פסק הדין, אך ערעורו יתקבל בסופו של דבר, ייתקל המבקש בקושי ניכר להשיב את המצב לקדמותו (ראו, ע"א 5238/12 פרנקל נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים (21.8.2012) ; ע"א 2772/13 אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נ' ק.ר. השקעות ונכסים בע"מ (21.5.2013); ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.5.2013)).

11.

בהתייחס לסיכויי הערעור, נראה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס, במידה רבה, על עדויות של עדים אשר הופיעו בפניו, תוך קביעת ממצאי מהימנות ועובדה. טענותיהם של המבקשים בערעור, מופנות, רובן ככולן, כלפי קביעת ממצאים אלה, לפיכך סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו. כלל נקוט עימנו הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, ככלל, בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים וחריגים ( ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן (26.11.2012) ; ע"א 4484/11 הייב נ' משרד הבריאות (18.2.2013); ע"א 3526/11 כראדי נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ (6.5.2013)). לפיכך, נראה, לכאורה, כי סיכויי הערעור אינם מבטיחים.

12.

אשר למאזן הנוחות בין הצדדים, סבור אני, כי הוא אינו נוטה במובהק לטובת המבקשים. למרות ניסיונם של המבקשים לשכנעני כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, במידה שלא יעוכב פסק הדין שניתן לחובתם, הרי שבסופו של יום, עסקינן בפסק דין כספי , אשר חייב את המבקשים לשלם למשיבה סכום של 890,535 ₪. הלכה מושרשת היא, כי כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין הקובע חיוב כספי, תתקבל הבקשה רק במקרים חריגים, כאשר הוכיח המבקש שאיתנותו הכלכלית של המשיב מוטלת בספק, ומשכך קיים חשש רציני וממשי שהוא לא יצליח להיפרע ממנו, אם יזכה המבקש בערעורו (ע"א 5683/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סלוצקי (14.8.2012); ע"א 1943/13 חברת דן מיחזור בע"מ נ' ממונה אזורי מס ערך מוסף נתניה (22.5.2013)).

בענייננו, חיובם הכספי של המבקשים אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וזאת נוכח העובדה שהסכום אשר נפסק, אמור להיות מופקד במלואו בידיו הנאמנות של צד שלישי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קביעה שהיא בעיניי ראויה ומאוזנת. משכך, מתפוגג חששם של המבקשים ליצירת מצב בלתי הפיך, לפיו, הם לא יוכלו לשוב ולהיפרע מן המשיבה, אשר מתנהל נגדה הליך של הוצאה לפועל, ככל שיזכו בערעורם.

13.

אשר על כן, ולנוכח מסקנתי בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה את הסרת התנאי שהוצב על-ידו.

בשולי הדברים אציין, כי לאחר שיפקידו המבקשים את הסכום שנפסק בידיו של בא-כוחם, אשר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוא ישמש, גם כנאמן של המשיבה, יעוכבו אף הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד המבקשים, בעניין זה.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בבקשה זו, בסך 10,000 ₪.