ע"א 4025/97 23 נ. קום הונית

1.ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ. שנהב), מיום 26.6.97, בה נדחתה בקשתו של המערער לפסילת השופט מלישב בדין בעניינו.

2.בין המשיבים לבין המערער נכרת הסכם לרכישת נכס על ידי המשיבים. לטענת המשיבים, הפר המערער את ההסכם בכך שלא העביר את דמי ההסכמה הנדרשים למנהל. לטענתם, על פי החוזה היתה חובה זו מוטלת על שכמו. לפיכך הגישו המשיבים תובענה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן.

3.ביום 19.6.97 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן. במהלכו נטענו טענות שונות לגופו של עניין. ביום 25.6.97 הגיש המערער בקשה לפסילת השופט מלישב בדין בעניינו. בבקשתו תיאר המערער את שאירע בטרם החל הדיון, ולפי תיאור זה ויתר עורך הדין של המשיבים על תורו עבור עורכת דין אחרת שהופיעה בתיק קודם. לטענת המערער, בית המשפט שיבח בפתח הדיון בעניינו את התנהגותו האדיבה של בא כוח המשיבים באורח מוגזם ובכך יצר חשש למשוא פנים. אשר לדיון עצמו, הלין המערער על כך, כי רק לאחר מאמצים רבים עלה בידו להוכיח כי המשיבים ציינו בכתב תביעתם כתובת לא מדוייקת - לשם הטעיית בית המשפט והצד שכנגד. כן הלין המערער על טענות שונות שנטענו בידי בא כוח התובעים תוך שהוא מציין כי הדברים בשקר יסודם. אליבא דמערער, אי התערבותו של השופט במצב דברים זה שקולה למשוא פנים מצידו. כך הדבר, לטענת המערער, גם בשעה שבית המשפט לא התערב ולא העמיד את בא כוח המשיבים על כך כי מכתבים שנשלחו אל המערער כביכול, לא נשלחו מעולם. כן הלין המערער על רשלנות מקצועית מצד בא כוח המשיבים ומצד עורכת הדין שייצגה אותו בעבר. המערער הוסיף, כי בית המשפט שגה ונקט במשוא פנים משאפשר לבא כוח המשיבים-התובעים לטעון בפניו טענות "שקריות". הוסיף המערער וטען כי בית המשפט אימץ אך בקושי את עמדת המערער לעניין תיקון כתב התביעה. כן טען המערער כי השופט קטע אותו שוב ושוב בעוד שבא כוח המשיבים לא נקטע כלל ועיקר. לחלופין ביקש המערער את מחיקת כתב התביעה על הסף.

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 26.6.97, דחה את בקשת הפסילה, וציין, כי אין בטענותיו של המערער ממש - לא בהיבט העובדתי שלהן ולא כל היעדר אובייקטיביות - גלוי או נסתר - שיש בו כדי להביא לפסילתו בשל חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט ציין כי לא זכור לו כל אירוע חריג במהלך הדיון וכי לא היה כל פסול בעצם תשבחותיו לבא כוח המשיבים.

5.מונח בפני ערעורו של המערער על החלטה זו של בית משפט השלום. המערער חוזר בפני על טענותיו ומכביר מילים על "מעשהו החמור" של בית המשפט קמא בשורת ההתעלמויות שלו ממחדליו ושקריו (הנטענים) של בא כוח המשיבים. הוסיף המערער וטען כי החלטת השופט לעניין הפסלות - סתמית היתה, ואין בה כל התמודדות עם הטענות שהעלה המערער בבקשתו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער, נחה דעתי כי דין ערעור זה להידחות. יאמר מיד: אין בבקשה שבפני - על כל ראשיה, תוויה ודקדוקיה - כל עילה לפסילתו של השופט קמא. אין בה, כמו גם בכל ההליך שנתקיים, כל חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. בקשתו של המערער בפני בית משפט קמא, כמו גם בערעור, מותירה רושם ברור של השגות על מהלכים דיוניים של בית המשפט. בכגון דא אין די כדי להביא לפסלותו של השופט קמא. כך הדבר בייחוד לאור טענת המערער לפיה "חדל" בית המשפט משלא מנע טענות מסויימות מצד בא כוח המשיבים. סיכומו של דבר, בקשתו וערעורו של המערער הם ערעורי סרק ואין בהם ממש. הערעור נדחה.

המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, מכוח תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, בסך 3,000 ש"ח.