ע"א 4030/10 ענת גטניו נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

1.

במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) בת"א 1430-02 מיום 25.3.2010, הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני עד למתן פסק-דין בערעור.

הרקע

2.

מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ) פרסם למכירה מגרשים לבנייה באזור רמת חן שברמת גן. המבקשים, הנשואים זה לזה, ניגשו למכרז, כאשר כל אחד מהם הציע הצעה משלו. ביום 22.1.1996 קיבל כל אחד מהמבקשים הודעה מהמינהל, לפיה הצעתו זכתה במכרז וכך זכו המבקשים באפשרות לרכוש את זכויות החכירה בשני מגרשים בשטח של כ- 250 מ"ר כל אחד המיועדים לבניית שני בתים – בית בכל מגרש – על חלק מחלקות 539, 540 ו- 542 בגוש 6180 (להלן:

המגרשים או הבתים ).

3.

משנת 1982, המבקשים ניהלו את חשבונם בסניף יהושע בן נון בתל-אביב של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק ). במאי 1998 נסגר סניף בן נון ואוחד עם סניף צפון דיזינגוף של הבנק לשם הועבר חשבון המבקשים. לצורך מימון פרויקט בניית הבתים, ביום 14.4.1996 התקשרו המבקשים בהסכם עם הבנק שכותרתו "כתב תנאים לפתיחת חשבון מיוחד עבור פרויקט" (להלן: הפרויקט ו-ההסכם ). לפי ההסכם, התחייב הבנק להעמיד למבקשים אשראי בסך של 500,000 דולר בשלבים, בהתאם להתקדמות הפרויקט (להלן: האשראי ). המבקשים התחייבו לפרוע את האשראי בצירוף ריבית כקבוע בהסכם לא יאוחר מיום 31.12.1999. כביטחון להחזר האשראי שיעבדו המבקשים את המגרשים. אלה שועבדו לבנק עוד קודם לחתימת ההסכם, ביום 13.2.1996, שאז חתמו המבקשים על שטרי משכון (להלן: שטרי המשכון ), באשר באותו מועד ניתנה למבקשים הלוואת גישור לצורך רכישת המגרשים.

4.

המבקשים בנו את הבתים על המגרשים. ביום 19.7.2000 מכרו את אחד הבתים, זה שנבנה על המגרש שבו זכתה המבקשת, בסכום של 600,000 דולר. הבית האחר משמש למגורי המבקשים. תמורת הבית שנמכר הועברה במלואה לבנק בגין חוב האשראי. במועד זה ולאחר העברת התמורה, עמדה יתרת חובם של המבקשים לבנק על סכום של 300,000 דולר. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לגובה החוב, כאשר המחלוקת סבה על חישוב הריבית ונוהל ביניהם משא ומתן. משלא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין גובה החוב ותשלומו, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון על בית המגורים של המבקשים, הוא הבית שנבנה על המגרש שבו זכה המבקש (להלן: המשכון על בית המגורים ).

5.

או-אז, הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה לשורה של סעדים – למתן צו המצהיר כי פרעו את חובם לבנק משמכרו את אחד משני הבתים והעבירו את תמורתו לבנק וכי הבנק אינו רשאי לממש את המשכון על בית המגורים ושומה היה עליו לבטלו עם קבלת תמורת הבית האחר. כן ביקשו המבקשים כי יינתן צו המצהיר כי בכל מקרה הבנק אינו רשאי לממש את המשכון על בית המגורים בכל הקשור למחצית זכויותיה של המבקשת בו, באשר אינה חתומה על שטר המשכון על בית המגורים. עוד ביקשו המבקשים ליתן צו המצהיר כי המימוש של בית המגורים כפוף לזכויות המבקשים על-פי דין לדיירות מוגנת ולדיור חלוף. בנוסף, עתרו המבקשים לכך שייפסק לזכותם פיצוי מאת הבנק בגובה הרווח שלטענתם הובטח להם בהתקשרות עם הבנק ונמנע מהם, שאותו הם מעמידים על סך 120,000 דולר. עוד ביקשו המבקשים מבית-המשפט המחוזי, כי יורה להפחית מגובה החוב הנטען סכום של 50,000 דולר משום שלגרסתם הבנק טרפד עסקה בסכום של 650,000 דולר למכירת הבית שנמכר בסופו של דבר בסכום של 600,000 דולר בלבד. כמו-כן, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק-דין בתובענה.

6.

המבקשים ביקשו וקיבלו צו מניעה זמני מבית-המשפט המחוזי, המעכב את מימוש המשכון עד למתן פסק-דין בתובענה שהגישו כנגד הבנק.

7.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) דחה, ביום 25.3.2010, את התובענה ככל שנטען על-ידי המבקשים, כי הבנק לא רשאי להיפרע את חוב האשראי מעבר לתמורת הבית האחד שנמכר והועברה לבנק. כך נקבע, כי הבנק רשאי לממש את המשכון על בית המגורים לגביית חוב האשראי בכפוף להגנות העומדות למבקשים לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). משנדחתה התובענה בכל הקשור לטענת המבקשים, לפיה אינם חייבים לבנק סכום כלשהו ועל בנק לבטל את המשכון, ממילא בוטל צו המניעה הזמני שהוציא בית-המשפט המחוזי, האוסר על הבנק להמשיך בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון עד למתן פסק-דין.

8.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט זה, במסגרתו הגישו בקשה למתן סעד זמני וזאת עד למתן פסק-דין בערעור. את בקשתם סומכים המבקשים על שתיים: ראשית, הם טוענים, כי סיכוייהם להצליח בערעור טובים, שכן הפרשנות שנתן בית-המשפט המחוזי להסכם שנכרת בין המבקשים לבין הבנק הינה שגויה ועומדת בסתירה מפורשת להסכמת הצדדים כפי שנקבעה בהסכם. לטענתם, בית-המשפט המחוזי יצר למעשה עבור הצדדים הסכם חדש, וזאת במקום לקיים את רצונם ואומד דעתם כפי שקיבלה ביטוי מפורש בלשון המפורשת של ההסכם. שנית, אם הבקשה למתן צו מניעה זמני תידחה, ייגרם להם נזק קשה מנשוא, שכן זוהי דירת מגוריהם היחידה, בה הם מתגוררים עם שלושת ילדיהם. מאידך, הבנק אינו צפוי לנזק ממשי אם יעוכב מימוש המשכנתא. כלומר, מימוש דירת המגורים מכוח המשכון, לא יגרום שום נזק לבנק ולא ייגרע מסיכוייו להיפרע מן המשכון גם אם יושעה המימוש, באשר שווי בית המגורים עולה באופן משמעותי על החוב לבנק. לטענתם, הנזקים שייגרמו להם, אם לא ייעתר בית-משפט זה לבקשה, גדולים מאוד ובלתי הפיכים ויהא זה בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו.

מנגד, מתנגד הבנק לבקשה למתן סעד זמני בערעור ומבקש לדחותה. לטענתו, סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי קבע קביעות עובדתיות מרכזיות וקביעות בנוגע למהימנות עדים וכידוע בכאלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, שהמקרה הנדון אינו נכלל ביניהם. כמו-כן טוען הבנק, כי הממצאים של בית-המשפט המחוזי לחובת המבקשים היו בלתי נמנעים לאור חומר הראיות שהיה בפני בית-המשפט, לרבות מסמכים חתומים על-ידי המבקשים בזמן אמיתי ואין כל סבירות שערכאת הערעור תתערב בממצאים מבוססים אלה. עוד טוען הבנק, כי ייגרם לו נזק אם לא יאופשר לו לקבל את הסכום שחייבים לו המבקשים עד להכרעה בערעור שכן הוא עלול לאבד את הריבית שהוא יכול לגבות על סכום החוב בתקופה זו.

דיון

9.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובטענות הצדדי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

10.

כידוע, בית משפט שלערעור רשאי לתת סעד זמני לתקופת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, התשנ"ה), בעמ' 865-867). לעניין זה נאמר "כי צריך טעם מיוחד שבית משפט לערעורים ימנע ממי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור כשהיא לעצמה אינה מונעת מבעד לזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול לפי פסק הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש שבית המשפט לערעורים ימנע מבעד הזוכה לפעול לפי פסק-הדין ולו רק באופן זמני, נושא בנטל ואין זה קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב" (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב , פ"ד מ(1) 668; עע"ם 9177/01

אחים שרבט נ' עיריית תל-אביב , פ"ד נו(2) 163)).

11.

מקובל, כי אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור.

12.

יתרה מכך, כאשר מדובר בדירת מגורים יחידה, נקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי מאזן הנוחיות נוטה לטובת החייבים העלולים לאבד את דירתם עקב מימוש המשכנתא. כך למשל נקבע בע"א 7824/03 פרנקל נ' ידין , פ"ד נח(3) 337, בעמ' 339-340:

"בתי-המשפט נזהרים ומקפידים הקפדה מרובה בבואם להחליט על פינויו של אדם מדירת מגוריו. כך נאמר:

"מאזן הנוחות פועל באופן מכריע לטובת המשיבים... המדובר הוא בפינוי דירת מגורים המהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו אם התביעה העיקרית תצלח, מוטל בספק. קושי מיוחד נלווה לפינוי בענייננו בהתחשב בעובדה כי המשיבים הינם זוג מבוגר בני כ-70 שנה... תוך שימת דגש על ההיבט האנושי הכרוך בפינוי החייבים..."... אכן, אחד הצמתים הקשים והכואבים ביותר שבהם נאבקים האינטרסים המנוגדים של הזוכה ושל החייב הם הליכי הוצאה לפועל שמטרתם לממש נכסי מקרקעין, בייחוד כאשר דברים אמורים בנכסים המשמשים למגוריו של החייב ושל בני משפחתו . זכותו של החייב "...שדירת המגורים שלו נמכרה מחמת דחקו לא יושלך לרחוב ולא יישאר ללא קורת גג מעל לראשו "..." [ההדגשות הוספו – ס.ג'.]

13.

באשר לעניינם של המבקשים ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם לבנק במתן צו מניעה זמני עד למתן פסק-דין בערעור לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן צו המניעה המבוקש, ידם של המבקשים על העליונה. שכן, אם הליכי מימוש המשכון יימשכו על-ידי הבנק, קיים חשש, כי תמומש דירת המגורים היחידה של המבקשים ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב הקיים לקדמותו, אם המבקשים יזכו בערעורם. כבר נאמר לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי פינוי מדירת מגורים מהווה מהלך קשה, שהחזרת המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעורם, מוטל בספק. מאידך, לבית המגורים הממושכן שווי כספי יציב ואף גבוה בהרבה מהחוב הנטען לפי תחשיבי הבנק עצמו. בנסיבות אלה, אין כל ספק באשר ליכולתו של בית המגורים לשמור על ערכו ביחס לגובה החוב הקטן כדי רבע משווי בית המגורים ויש בו כדי להבטיח את סילוק מלוא החוב.

14.

אשר-על-כן, החלטתי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור, האוסר על הבנק להמשיך בהליכי מימוש המשכון, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש לבית-משפט זה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.