ע"א 4049/16 חמיס חרוב נ. עיריית תל אביב

עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפש"ר 24780-09-14 מיום 31.3.2016, וכן עיינתי בנימוקי הבקשה לעיכוב ביצוע.

איני סבור כי ניתן לומר שסיכויי הערעור נוטים לטובת המבקש במידה המצדיקה היעתרות לבקשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס בין היתר על קביעות עובדתיות (פסקאות 10-11 לפסק הדין), אשר הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בנוסף, לא השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כאשר אף אם יתקבל ערעורו, אין חשש ממשי כי לא ניתן יהיה להשיב חזרה כספים אשר יועברו למשיבים, בשים לב למיהות האחרונים. נוכח האמור, ובשל כך שהבקשה מופנית נגד הוראה הקובעת חיוב כספי (היא ההוראה האופרטיבית הקבועה בסעיף 19 לפסק דין) – דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

אעיר, כי הבקשה הוכתרה כ"בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור" ולא כ"בקשה לעיכוב ביצוע". כאמור, ככל שניתן להבין, המבקש עותר לעכב את ההוראה האופרטיבית אשר נקבעה בסעיף 19 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כל פנים, ולמען הסר ספק, יצוין כי ככל שכוונת המבקש הייתה לקבל סעד זמני לתקופת הערעור על פיו יושבו לו או לבניו הכספים שהופקדו לקופת הכינוס עד להכרעה בערעור, הרי שמקל וחומר שאין להיעתר לבקשה זו, על רקע האמור לעיל, ובהינתן קביעות בית המשפט המחוזי לעניין התנהלותו (פסקה 14 לפסק הדין).

עוד אעיר, כי המבקש טען שדחיית בקשתו משמעה בפועל כי העירייה תמשיך בהליכי גבייה נגדו לרבות מימוש דירת מגוריו. לכאורה, נתון זה היה עשוי להאיר באור שונה את הבקשה דנא, אלא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי כלל אינו מתייחס במישרין לסוגיית מימוש דירת המגורים של המבקש. מובן כי ככל שתתקבל החלטה קונקרטית

בעניין מימוש דירת המגורים במסגרת ההליכים המתנהלים נגד המבקש, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בכלל הדרכים הקיימות בדין להשיג עליה ולעכבה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.