ע"א 4067/07 מחמוד חליל עבד אלפתאח ג'בארין ואח' נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 2, רשות הפיתוח, לעשות עסקאות כלשהן עם צדדים שלישיים, ככל שמושא עסקאות אלה יהיו האדמות בגוש 20420 באזור מגידו (להלן: המקרקעין ).

2.

המקרקעין האמורים, הסמוכים לצומת מגידו ושטחם כ-200 דונם, עברו הליך של הסדר במקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר ). במסגרת הליכי ההסדר, הוגשו תביעות רבות אצל פקיד ההסדר, ובהן: תביעות של יושבי אום אל פחם (הם המבקשים בענייננו), הטוענים לזכות במקרקעין; תביעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים, הטוען לזכות במקרקעין מכוחו של חוק נכסי נפקדים, התשי"ח-1958 ותביעה של רשות הפיתוח, הטוענת לזכות בקרקע מכוח הפקעה (להלן: ההפקעה ) שנעשתה בשנת 1953 על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה ).

פקיד ההסדר העביר את התביעות לבית המשפט המחוזי בנצרת, לשם הכרעה בסכסוכים שבין הטוענים השונים לזכות במקרקעין.

3.

במסגרת הדיון בפני בית המשפט קמא, הגיעו בעלי הדין להסדר דיוני, לפיו בירור הסכסוכים יחל בבדיקת הטענות בדבר חוקיותה של ההפקעה, שכן אם תיוותר ההפקעה על כנה, הרי שאין נפקות לבירור יתר הסכסוכים.

4.

המבקשים טענו כי מאז ההפקעה ועד היום לא נעשה כל שימוש בקרקע ולא מומשה תכלית מן התכליות שלשמן הופקעו המקרקעין, ולכן העלו שתי טענות: האחת, כי סברתו של השר (כמשמעות המונח "השר" בחוק הרכישה) לפיה הקרקע צריכה לשם התכלית עליה דיברה תעודת ההפקעה, היתה שגויה, ומכאן שהיה ליקוי בהפעלת שיקול דעתו של השר מלכתחילה. הטענה השנייה היא כי ההפקעה אינה חוקית בשל מיצוי התכלית הציבורית שביסודה (טענה המתבססת על בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נה(2) 625). יצויין, כי על המקרקעין נשוא הערעור ניטע יער, והוקם בו מתקן של חברת "מקורות".

5.

בסיומו של פסק דין ארוך ומנומק, הגיע בית המשפט קמא (כבוד השופט א' אברהם) למסקנה כי השימושים שנעשו במקרקעין הם בגדר "צרכי התיישבות ופיתוח חיוניים", כמשמעם בתעודה עליה חתם השר ולפיה הוקנתה הקרקע לידי רשות הפיתוח. על כן, קבע בית המשפט קמא, כי נשמטת הקרקע מתחת לטיעון המבקשים כנגד תקפותה של ההפקעה, וכי "את הבעלות בכל אחת מן החלקות בגוש 20420, שהסכסוכים בעניינם הועבר לבית משפט זה (חלקות 7, 9, 11, 13, 15, 16, 18) יש לרשום, איפוא, בשמה של רשות הפיתוח, וכך אני מורה לפקיד ההסדר לעשות".

6.

המבקשים הגישו, ביום 9.5.2007, ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, בגדרו הם תוקפים את מסקנותיו של בית המשפט קמא וחוזרים על טענותיהם כי ההפקעה אינה חוקית, בין משום שלא היתה חוקית מלכתחילה, ובין משום שחוקיותה פקעה לאור העובדה שלא מומשה מטרת ההפקעה.

7.

ביום 27.3.2008 הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני בגדרו ביקשו את הסעד המפורט בכותרת.

8.

הרקע לבקשה לצו מניעה זמני, הן "התפתחויות" שאירעו לאחר פסק דינו של בית המשפט קמא והן: ביום 29.11.2007 פרסמה לשכת הסדר המקרקעין בנצרת עילית "הודעה בדבר הצגת לוח זכויות" לפי סעיף 57 לפקודת ההסדר. ביום 11.3.2008 נרשמו הזכויות במקרקעין על שם רשות הפיתוח בספר רישום המקרקעין.

9.

בבקשה לצו מניעה זמני טוענים המבקשים כי מאחר והמקרקעין נרשמו על שם רשות הפיתוח, עולה החשש כי צדדים שלישיים ירכשו זכויות במקרקעין מידי רשות הפיתוח, דבר שיהיה בו כדי לייתר את הדיון בערעור ויסכל את ביצועו של פסק הדין, אם יזכו המבקשים בערעור. על כן, לטענתם, נוטה מאזן הנוחות לטובת מתן הסעד הזמני.

עוד טוענים המבקשים, כי סיכוייהם לזכות בערעור הם גבוהים, שכן לטענתם במשך יותר מחמישים שנה, לא השתמשה המדינה במקרקעין נשוא הערעור למטרת ההפקעה, ועובדה זו מעידה על העדר הצורך בהפקעה מלכתחילה, ובנוסף, גם אם מטרת ההפקעה הייתה מוצדקת, הרי העובדה שהקרקע לא שימשה לצורכי התיישבות במשך חמישים שנה, מעידה על כך שהצורך להפקעה אינו קיים יותר. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט קמא לתכליתו של חוק הרכישה הינה שגויה.

10.

המשיבים טוענים בתגובתם כי הבקשה לצו מניעה זמני לוקה בשיהוי כבד - הן במהלך הדיון בבית המשפט קמא והן בתקופה שממועד הגשת הערעור, ביום 9.5.2007, ועד יום 27.3.2008, לא ביקשו המבקשים סעד זמני, ומטעם זה דין הבקשה להידחות. עוד טוענים המשיבים כי אין כל צורך בצו מניעה זמני - במרבית שטחם של המקרקעין ניטע יער ומצוי בהם מתקן מים של מקורות - ולכן ברור שאין כל כוונה לשווק את המקרקעין או לשנות את ייעודם בטווח הקרוב. בנוסף, התחייבה הפרקליטות לעדכן את בית המשפט ככל שיחול שינוי במצב הזה.

11.

סבורני כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים המפורטים בתגובת המשיבים. רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח כפי שנעשה הינו התוצאה הישירה של פסק הדין, לאחר שבית המשפט קמא הורה לעשות כן. יתרה מכך, בית המשפט קמא עיכב את החלטתו ב-30 ימים, ובמהלך תקופה זו, ובוודאי לאחר הגשת הערעור, יכלו המבקשים לפנות לבית משפט זה בבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע, בהתאם למבוקשם. משלא עשו כן, ו"נזכרו" לפנות בבקשה לסעד זמני רק לאחר רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח, הרי שהשיהוי הכבד מצדיק את דחיית הבקשה.

למעלה מכך, בבחינת מאזן הנזקים סבורני כי יש ממש בטענות המשיבים לפיהן אין חשש ממשי כי בטווח הזמן שבו צפוי להתנהל הערעור ישונה ייעודם של המקרקעין או שרשות הפיתוח תתקשר עם צדדים שלישיים בעסקאות בנוגע למקרקעין, ומכל מקום המבקשים לא הצביעו על חשש קונקרטי כזה. אף אם תאמר כי לרשות הפיתוח לא צפוי להיגרם נזק כלשהו אם יינתן צו מניעה זמני כמבוקש, הרי שהכלל הוא כי זכותו של בעל דין ליהנות מפירות זכייתו (ובנסיבות העניין, פירות הזכייה הינה הקביעה כי הזכויות במקרקעין שייכות - במלואן - לרשות הפיתוח), ועל המבקש סעד זמני להראות טעמים כבדי משקל לגרוע מזכותו של בעל הדין שכנגד ליהנות מזכויותיו, דבר שלא נעשה במקרה דנן. יתרה מכך, משהתחייבו המשיבים לעדכן את בית המשפט במידה ויחול שינוי בעמדת רשות הפיתוח בנוגע לייעוד המקרקעין או השימוש בהם, אין מקום בשלב זה להיעתר לבקשה.

12.

הבקשה נדחית. בפסק הדין בערעור תינתן הדעת גם לשאלת הוצאות הבקשה הנוכחית.