ע"א 4086/10 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (השופט אריאל בן ארי (אטינגר) ) מיום 21.4.2010,

שלא לפסול עצמו מלדון בענייניה של המערערת בתמ"ש 46330-06.

1.

בין הצדדים, זוג נשוי השרוי בסכסוך, מתנהלות תביעות שונות מאז שנת 2006 הכוללות תביעת מזונות ותביעה רכושית. הסכסוך בין הצדדים סב, בין היתר, על דירת הצדדים ועל טענת המערערת כי המשיב מונע כניסה אליה. התביעות נדונות בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדרש, בין השאר, לבקשות שני הצדדים ביחס לדירה ובהן קבע כי בנסיבות העניין, בהן אין המערערת גרה בדירה זמן כה רב,

אין היא זכאית להיכנס לדירה מבלי לתאם עם בעלה.

2.

המערערת הגישה בקשה לפסול את בית המשפט מלהמשיך ולדון בענייניה. לאחר קבלת תגובת המשיב ואימוץ האמור בה, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

בית המשפט קבע כי גם אם החלטותיו לא הסבו נחת למערערת, אין זו סיבה לפסילת המותב, וכי הדרך להתמודד עמן היא להגיש ערעור עליהן.

3.

המערערת, שאינה מיוצגת, טוענת כי בית המשפט נתן החלטתו כארבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה, ללא מתן נימוקים אלא בדרך של אימוץ תגובת המשיב בלבד. לטענתה, החלטה זו ממצה את התנהלותו של בית המשפט לאורך ההליך, לנהל דיונים במעמד צד אחד ללא רישום פרוטוקול ואף לקבל החלטות הפוגעות בזכויותיה, בלא שהמשיב ביקש את הסעדים שהעניק לו. כך, בהחלטה לאסור על המערערת להיכנס לדירה, כאשר התבקש אך סעד שימנע ממנה להוציא חפצים מהדירה. המערערת טוענת כי בית המשפט נמנע ממתן החלטות בבקשותיה במשך כשלוש שנים, בעוד הוא דן בבקשות המשיב במעמד צד אחד במועד שהוגשו ואף נתן צו למינוי כונס נכסים זמני במעמד צד אחד בלא שנרשם פרוטוקול. לכן, לדעתה, קיים משוא פנים בניהול המשפט המצדיק את פסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בענייניה.

4.

דין הערעור להידחות שכן לא מצאתי בהתנהלותו של בית המשפט עילה לפסילתו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת. ניכר בערעור שהגישה המערערת כי אינה שבעת רצון מהחלטות בית המשפט ומאופן ניהולו את הדיון בתביעות ובבקשות בהליכים שבפניו. למעשה, עיקר הערעור מבוסס על השגות המערערת על החלטות בית המשפט האוסרת על כניסתה לדירה ועל מינויו של כונס נכסים זמני. אפשר שיש ממש בטענות המערערת לגופן של ההחלטות, אך מבלי להביע עמדה לגבי תוכן החלטות בית המשפט, הרי שאין בחוסר שביעות הרצון מצד המערערת מהחלטות בית המשפט כדי לבסס עילת פסלות, והדברים ידועים; שכן לא אחת נפסק כי ההליך הראוי לתקיפת החלטות שדעתו של צד להליך אינה נוחה מהן הוא הליך הערעור ולא הליך הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (ע"א 5566/09 פלוני נ' פלונית

(לא פורסם, 16.8.2009)). אפילו מדובר ברצף של החלטות שאינן מאמצות את עמדת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.10.2004); י' מרזל דיני פסלות שופט , בעמוד 175 (2006)). לזאת אוסיף כי מהעובדה שבית המשפט נתן החלטה במעמד צד אחד לטובת אותו צד לא ניתן ללמוד כי לבית המשפט נטייה כלפיו, בהתחשב בנימוקו של בית המשפט כי המינוי נעשה במעמד צד אחד עקב החשש בדבר העלמת הנכסים נשוא הבקשה. מכל מקום, מדובר בהחלטת ביניים בלבד ואין ללמוד ממנה על קיום משוא פנים כלפי המערערת. כך גם לגבי ההחלטה הנוגעת לדירה, אשר ניתנה בהתאם לנסיבות העניין ולהתנהלות הצדדים, כפי שהבין אותה בית המשפט נכון לאותה עת.

5.

לבסוף, אכן, צודקת המערערת כי יש להכריע בבקשת הפסלות מייד עם הגשתה. ואולם, אין בעובדה שבית המשפט השתהה במתן ההחלטה בבקשת הפסלות, כדי להצדיק, לכשעצמה, את פסילתו, משלא הוכחה כל עילת פסלות בהתנהלותו עד הנה.

לסיום אוסיף את הברור מאליו, כי על בית המשפט לטפל בבקשות המונחות לפתחו, לתת בהן החלטות בסמוך להגשתן ואף לנמק את החלטותיו, כפי שנדרש היה בבקשת הפסלות. מכאן ואילך, בטוחני כי ייעשה כן. מכל מקום, פתוחה הדרך בפני המערערת לבקש כי יינתנו החלטות בבקשותיה.

על יסוד האמור לעיל, דין הערעור להידחות. משלא הוגשה תגובה אין צו להוצאות.