ע"א 4138/07 יהודית חייט נ. עמידר החברה הלאומית לשכיון בישראל בע"מ

1.

המבקשת שבפני תבעה את המשיבים בבית המשפט המחוזי בתובענה לסעד הצהרתי, לפיו היא זכאית להרשם כבעלת הזכויות ב-600 מ"ר ממגרש מסויים בפתח תקווה. לחילופין, תבעה את תשלום שוויו הכספי של אותו המגרש.

בפסק דין מיום 25.3.07 נדחתה התובענה, והמבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. במקביל הגישה המבקשת את שתי הבקשות שבפני. באחת מבקשת היא סעד ביניים שיאסור על המשיבים "לעשות דיספוזיציה" במגרש עד להכרעה בערעור. בשניה מבקשת היא, "לעכב ביצועו של פסק הדין" עד להכרעה בערעור.

על פי הנטען בבקשות, המבקשת הינה ישישה בת 102 שנים, אשר מונתה לה אפוטרופסית. היא מאושפזת במחלה סיעודית ומקור הכנסתה היחידי הינו קצבת הזיקנה של המוסד לביטוח לאומי המיועדת ברובה למימון אישפוזה. המגרש נשוא פסק הדין הינו, לטענתה, רכושה היחידי – זאת, כמובן, אם יתקבל ערעורה.

על כן, כך טענתה מפי אפוטרופסיתה, היה ויתקבל הערעור ובין לבין תיעשה דיספוזציה במגרש, תימצא המבקשת חלילה במצב בו ייגזל ממנה רכושה היחידי.

2.

עיון בפסק הדין קמא, בבקשות שבפני ובתגובת המשיבים, מעלה כי המגרש המדובר הינו מזה עשרות שנים חלק ממגרש חניה המשמש את דיירי הבניינים הבנויים לצידו. המדובר איפוא אינו בנכס מגורים המשמש את המבקשת או כל אדם אחר.

המבקשת אינה מעלה בבקשתה טענה כלשהי לעניין נזק העלול להיגרם לה – אם יתקבל ערעורה – מעבר לשוויו הכספי של המגרש. לאור זאת, יש להתייחס אל הבקשות שבפני באמות המידה הנוהגות לעניין בקשות לסעדי ביניים בגדרו של ערעור על פסק דין בו נדחתה תובענתו הכספית של המערער.

יצויין, כי גם בתובענה לגופה תבעה המבקשת סעד חלופי לתשלום שוויו הכספי של המגרש.

לאור זאת, ובהינתן העובדה שהמשיבים בערעור ובבקשות אלה הינם מינהל מקרקעי ישראל ועמידר – לא מצאתי מקום או טעם ליתן את סעד הביניים הנעתר. זאת, מתוך כך שאם אמנם תזכה המערערת בסופו של יום בערעורה, לא יתעורר כל קושי במתן הפיצוי הכספי ובתשלום שוויו של המגרש.

אשר על כן – אני דוחה את שתי הבקשות.

בנסיבותיה של המבקשת – איני עושה צו להוצאות.