ע"א 4154/10 שמי עטר נ. מרדושה מרק סלם

הצדדים לבקשה נטלו חלק בפרויקט שיפוץ של מבנה מגורים בתל אביב, במסגרתו קבוצת אנשים, ובה המבקש והמשיבים, רכשו יחדיו בניין והתחייבו בחוזה לשפצו ולחלק בינם לבין עצמם את הזכויות בו, כאשר המבקש נקבע בחוזה כמנהל הפרוייקט. כעבור זמן נתגלע סכסוך בין המבקש למשיבים, ואלו ביקשו למנות בורר לשם הכרעה במחלוקת, ואף עשו כן באמצעות פנייה ליושב ראש לשכת עורכי הדין, כפי שנקבע בהסכם. המשיב התנגד למינוי הבורר, בטענו כי לא מתקיימת עילה למינויו ואף פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יצהיר על כך (ה"פ 31353-01-10).

ביום 14.4.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' זפט ) את התובענה, בקבעו כי אין בטענות שבפי המבקש כדי למנוע את קיום הבוררות שמטרתה לברר את הסכסוך שבין הצדדים.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, בטענו כי שגה בית המשפט משדחה את תובענתו. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני, להורות על עיכוב הליכי הבוררות, היא הבקשה שבפניי.

מנגד מתנגדים המבקשים לבקשה, בטענם כי לא מתקיימים התנאים למתן סעד זמני.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי במסגרת בקשות לסעד זמני בערעור לעיכוב הליכי בוררות, לא זו בלבד שעל המבקש מוטל נטל להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לזכותו באופן ברור, כפי שהדבר הוא ברגיל, אלא שבשל אופיים הייחודי של הליכי הבוררות, ושיקולי המדיניות המשפטית הכרוכים בהם, על המבקש להראות כי משקלם של אלו נושא עוצמה ניכרת (ראו, למשל, רע"א 10646/05 כלל פיננסים ניהול בע"מ נ' ארוך (לא פורסם, 8.1.2006); רע"א 11041/07 Sayinsoy נ' אבוקסיס (לא פורסם, 2.1.2008)).

בענייננו, לא מצאתי כי המבקש עמד בנטל מוגבר זה. מבלי להיכנס לשאלת סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי טובים הם, הרי שהמבקש לא הראה כלל מדוע עצם קיומם של הליכי הבוררות יגרום לו לנזק כלשהו, לא כל שכן נזק שלא ניתן יהיה להשיבו באם יתקבל ערעורו. יתרה מכן, אף אם יגיעו הליכי הבוררות במהרה לסיומם ותינתן הכרעה כנגדו, לא מצאתי ממש בטענותיו כי הדבר יגרום לו או לאחרים נזק שיש בו כדי להצדיק את עיכוב ההליכים בשלב זה.

אשר על כן הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

המבקש ישלם למשיבים 1-4 שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח.