ע"א 4213/20 שרף יהושע ייזום פרויקטים בע"מ נ. כנ"ר מחוז תל אביב

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הנשיא, כב' השופט איתן אורנשטיין ) בפר"ק 12171-04-12 מיום 16.4.2020. במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת המבקשת למתן ארכה להפקדת עירבון, אשר היה עליה להפקיד בהתאם להחלטה מיום 1.1.2014 כתנאי להגשת תביעה נגד חברה שבפירוק (להלן: "החברה" ).

1.

בשנת 1993 המבקשת והחברה רכשו במשותף מקרקעין בעיר אשדוד, הידועים כגוש 2070 חלקה 28 (להלן: "המקרקעין" ), ועליו בנו מרכז מסחרי. בהמשך, המבקשת והחברה מכרו לצדדים שלישיים חלק מהחנויות שנבנו במרכז המסחרי, ויתרת הזכויות נותרו בידיהן בחלקים שווים. עקב מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, נכרת ביום 31.8.1998 הסכם בין הצדדים, על פיו תמכור המבקשת לחברה את זכויותיה במקרקעין, למעט גג המבנה וחדר האשפה, תמורת 200,000 דולר (להלן: "ההסכם" ).

2.

חלפו השנים וביום 1.11.2012 ניתן צו לפירוק החברה, לבקשת בעלת המניות היחידה של החברה (אשר מצויה אף היא בהליכי פשיטת רגל). המשיב 2, עו"ד משה רביזאדה, מונה למנהל מיוחד (להלן: "המנהל המיוחד" ). כעבור מספר חודשים, ביום 11.3.2013, עתרה המבקשת לבית המשפט של פירוק בבקשה לקבל היתר להגשת תביעה נגד החברה, שעניינה מתן צו הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מהזכויות במקרקעין. התביעה נסובה סביב הטענה כי החברה הפרה את ההסכם, בכך שלא שילמה את התמורה הקבועה בו, ועל כן הוא בטל מעיקרו ויש להשיב למבקשת את זכויותיה במקרקעין.

3.

ביום 1.1.2014 קיבל בית המשפט של פירוק את הבקשה, והתיר למבקשת להגיש את תביעתה, אך התנה זאת בהפקדת ערובה בסכום של 75,000 ש"ח. בנמקו החלטה זו, ציין בית המשפט של פירוק כי יש צורך לאזן בין זכותה של המבקשת כי יינתן לה יומה בבית המשפט, מחד גיסא, לבין הקשיים הפרוצדוראליים והמהותיים בנוגע לתביעה שהיא מבקשת להגיש, מאידך גיסא. בהמשך, ביום 8.1.2014 קבע בית המשפט של פירוק כי המועד להפקדת העירבון הוא עד ליום 3.2.2014.

4.

ביום 12.9.2019, בחלוף למעלה מ-5 וחצי שנים, במהלכן לא ביצעה המבקשת כל פעולה בנוגע להגשת תביעתה, פנתה המבקשת לבית המשפט של פירוק בקשה למתן ארכה להפקדת העירבון, בטענה כי רק עתה יש בידיה את הסכום הנדרש, ועל כן יש לאפשר לה לקבל בעת הזו את יומה בבית המשפט.

5.

לאחר שהתקבלו התייחסויות מטעם המנהל המיוחד והכונס הרשמי, וכן תגובת המבקשת אליהן, דחה בית המשפט קמא את הבקשה. תחילה, ציין בית המשפט קמא כי לקשיים הפרוצדוראליים והמהותיים שבעטיים נקבע כי יש להפקיד עירבון כתנאי להגשת התביעה, נוספו כעת קשיים מהותיים נוספים, ובכלל זאת הליך שהתקיים בין המבקשת לבין בעלת המניות של החברה בנוגע לניהול המשותף של המקרקעין, חלוף הזמן מאז ניתנה ההחלטה בדבר הפקדת הערובה מבלי שסופק כל הסבר ענייני למועד המאוחר בו הוגשה בקשת הארכה, והעובדה כי מקור המימון של העירבון איננו חדש ולמצער לא הוסבר מדוע לא היה ניתן לעשות בו שימוש קודם לכן. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי אין לאפשר למבקשת להיתלות בזכות הגישה לערכאות לאחר שניתנה בידיה האפשרות להגיש תביעה נגד חברה שבהליכי פירוק, והיא בחרה שלא לעשות כן במשך שנים רבות וללא כל הסבר המניח את הדעת. זאת במיוחד כאשר יש בכך כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של נושי החברה, שהניחו כי אפשרות זו נזנחה על ידי המבקשת.

6.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ולצידו בקשה למתן סעד זמני בערעור. יוער כבר עתה שעולה ספק בדבר סיווגו של ההליך – האם ערעור בזכות או ברשות – עניין שיועבר לבחינת הרשמים בבית משפט זה. על כל פנים, החלטה זו עוסקת בבקשה לסעד הזמני בלבד.

7.

הסעד הזמני המבוקש, כפי שהוגדר על ידי המבקשת, הוא עיכוב הליך הפירוק בעניינה של החברה (הוא ההליך קמא), ומתן צו איסור דיספוזיציה בנכסי החברה להם טוענת המבקשת לבעלות, וזאת עד להכרעה בערעור.

8.

במסגרת הבקשה שלפניי נטען כי החלטתו של בית המשפט קמא שגויה מיסודה, ומתעלמת מזכותה של המבקשת לקבל את יומה בבית המשפט. בהמשך לכך, טוענת המבקשת כי אם לא יעוכב ההליך קמא ולא יינתן צו איסור דיספוזיציה, ימשיך המנהל המיוחד בהליך פירוק החברה וחיסולה, כך שאם יתקבל הערעור שהגישה, ויותר לה לנהל תביעה נגד החברה, לא יהיה לה ממי להיפרע במידה ותזכה בתביעתה.

9.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי צורך בתגובה. ההחלטה המתירה למבקשת להגיש תביעה כנגד הפקדת העירבון ניתנה ביום 1.1.2014. במשך למעלה מ-5.5 שנים קפאה המבקשת על שמריה, ולא פעלה על פי ההחלטה, עד אשר ביום 12.9.2019 פנתה לראשונה לבית המשפט של פירוק בבקשה למתן ארכה. במהלך השנים שחלפו לא הגישה המבקשת כל בקשה לעיכוב הליך הפירוק או למתן צו איסור דיספוזיציה, ואף לא בקשה אחרת בנוגע לתביעתה. רק לאחר שנדחתה לאחרונה בקשתה למתן ארכה להגשת התובענה, והוגש הערעור לבית משפט זה, עתרה למתן הסעד הזמני המבוקש. לכך אין מקום להיעתר.

10.

כידוע, תכליתו של הסעד הזמני בתקופת הביניים שעד למתן הכרעה בערעור הוא לשמור על מצב שהיה קיים בעת ניהול ההליך בערכאה המבררת, כך שאם יתקבל הערעור בסופו של דבר, האפשרות לממש את ההכרעה הסופית לא תסוכל. משכך, על דרך הכלל, לא יינתן סעד זמני בערעור שלא התבקש קודם לכן מהערכאה המבררת, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כגון שינויי במצב העובדתי או המשפטי שיש בו כדי לסכל את מטרת הערעור (ראו והשוו: ע"א 459/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל , פ"ד מג(4) 563 (1989); ע"א 3906/04 אחים שמא שירותים בע"מ נ' עיריית תמרה (7.6.2004). יצוין כי החלטות אלו התייחסו למתן סעד זמני מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר בוטלה מאז, אך הדברים יפים גם בעת הזו). המבקשת נשענת על הטיעון כי הליך הפירוק בעיצומו והחברה קרובה לחיסול. ואולם, הליך הפירוק היה ידוע למבקשת עוד בשנת 2013, עת הגישה את בקשתה למתן היתר לניהול תביעתה. העובדה שהליך הפירוק המשיך להתנהל כסדרו, שעה שהמבקשת המתינה למעלה מ-6 שנים עד אשר הגישה את הבקשה דנן, די בה כדי להצדיק את המסקנה כי אין מקום לתת את הסעד הזמני המבוקש. משהמבקשת לא פעלה במועד, אין לה להלין אלא על עצמה.

11.

לנוכח האמור, לא מצאתי הצדקה להעניק סעד זמני בערעור בשלב הנוכחי, ולפיכך הבקשה נדחית. התיק יועבר ללשכת הרשמים לצורך סיווג.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.