ע"א 4237/99 אורי פורמן נ. אליעזר דרוד ז"ל (ליברמן)

בערעור" הובא התיק בפני (ביום 19.1.00).

1.במסגרת הליך שנפתח על-ידי המערערים ביקשו המערערים לזמן עדים מסויימים. שני עדים שביקשו המערערים לזמן לא התייצבו במועד שנקבע לכך ובתום הדיון שנערך ביום 3.6.99 ביקש בא כוחם של המערערים לשוב ולזמנם לדיון שנקבע ליום 14.6.99. בית המשפט נעתר לבקשה והורה:

"עו"ד שמלה יבצע עד מחר בשעה 13:00 מסירה אישית לשני העדים שהוא ביקש להזמין. המזכירות תמסור לידי עו"ד שמלה עכשיו את ההזמנות."

בפועל ביצע המערער מס' 1 את מסירת ההזמנות. ביום 14.6.99 לא התייצבו עדים אלה לדיון ובא כוח המערערים ביקש לדחות את הדיון פעם נוספת. בשלב זה ביקש בית המשפט לברר מי ביצע את המסירה ומשנאמר לו כי המערער מס' 1 הוא שמסר את ההזמנות הורה תחילה, כי הדיון לא יידחה ויתקיים בו ביום. אולם נוכח הסכמת ב"כ המשיבים הסכים בית המשפט למתן דחייה נוספת. בהחלטתו ציין בית המשפט, בין היתר:

"המסירה להיום בוצעה על ידי המבקש והרי כבר התנסנו בכך שהמבקש הגיש את הבקשה מלכתחילה בחותמו בשם גרושתו מבלי לקבל את ההסכמה לכך, וברור שצריך היה להיזהר במקרה הנדון בביצוע המסירה על ידי אדם מתאים ולא בניגוד לתקנות על ידי בעל הדין בעצמו...נכון שבאישור המסירה מופיעה חותמת של המינהל. לא ברור למי המבקש מסר את ההזמנה. מופיעה שם חתימה של מישהו אבל אין לדעת אם המבקש הבהיר לאותו אדם שהמדובר בהזמנה דחופה."

2.בעקבות דיון זה, הגישו המערערים בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך. בבקשה טענו, כי מההחלטה שנוסחה הובא לעיל עולה, כי בית המשפט סבור, כי המבקש נהג בדרכי זיוף והתחזות בתיק, כי אין הוא "אדם מתאים" וכי יש להיזהר בו. המערערים הוסיפו וטענו, כי "להוציא אמירה מפורשת שהמבקש הוא שקרן וזייפן אמר בית המשפט הכל ובעצם הטיח במבקש האשמות חמורות ביותר - האשמות חסרות שחר ובסיס". לטענת המערערים, הואיל ושאלת מהימנותם של הצדדים היא שאלה מרכזית בהליך העיקרי (שעניינו בעיסקה שנעשתה בשנת 1965 בין המערערים לבין המשיבים 1-2) יוצרות הערותיו של בית המשפט חשש ממשי לקיום משוא פנים כלפיהם. עוד הלינו המערערים על כך שמשניסה בא כוחם להגן כל כבודו של המערער מס' 1, מצא בית המשפט לנכון לציין כי בא כוחם מעיר הערות חצופות. לחיזוק טענותיהם הוסיפו המערערים, כי אף בא כוח המשיבים הביע באזני בא כוח המערערים את פליאתו על שהאחרון לא נזעק וביקש מיד כי בית המשפט יפסול עצמו.

3.ביום 21.6.99 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין, כי לא גיבש עדיין כל דעה באשר לתוצאות ההליך או באשר למערער מס' 1. בהתייחסו לדבריו באשר לכך שהמערער מס' 1 חתם בעבר בשם המערערת מס' 2 ציטט בית המשפט מדברי המערער מס' 1 בדיון מיום 12.5.99: "לשאלת ביהמ"ש אם אלישבע יודעת על הבקשה אני אומר, היא לא יודעת שום דבר על כך והיא לא מתערבת, אני מתקן היא יודעת אבל לא מתעניינת. היא אשה חולנית.". בית המשפט הוסיף:

"ב"כ המבקש גם מפליג בהסקת מסקנות על מחשבותי. לא אמרתי ולא כתבתי שהמבקש זייף את אישור המסירה וברור מסעיף ה' בהחלטה שלא חשבתי שהיה זיוף. אכן ציינתי בפרו' שעו"ד שמלה "מעיר הערות חצופות" ובין היתר מחמת נסיונו להתווכח אתי ולשכנע אותי שבלבי דעה נחרצת שהמבקש שקרן וזייפן, למרות שאמרתי לו שאין הדבר כך. להסרת ספק יובהר שאם כי לא גיבשתי לעצמי עמדה לגבי התביעה וסיכוייה איני עוצם עיני מהמתרחש בהליך גם במהלכו, כולל מדברי כל אחד מבעלי הדין ואינני מתכוין לנהוג אחרת."

4.בערעור שבפני חוזרים המערערים על הטענות שהעלו בבקשת הפסלות וטוענים, כי לאמיתו של דבר גיבש בית המשפט דעה נחרצת בהתייחס למערער מס' 1. עוד הם מלינים על קביעתו של בית המשפט כאילו נהג בא כוחם בחוצפה.

5.המשיבים מתנגדים לקבלתו של הערעור. לטענתם, נהג בית המשפט אורך רוח במערערים ונעתר לבקשותיהם החוזרות והנשנות להארכת הדיון ולתיקון כתבי בי דין שהגישו. החלטותיו אינן יוצרות כל חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערים, אפילו אינן נושאות חן בעיניהם. זאת ועוד: המערערים חרגו מהוראותיו של בית המשפט באשר להמצאת ההזמנות, ולעניין זה לא היה להם להלין אלא על עצמם.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. לא מצאתי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.6.99 אותן קביעות ואותן מסקנות שמוצאים בה המערערים. דבריו של בית המשפט נסבו על המצאת הזמנות באופן המהווה חריגה מהנחיותיו. כאמור בהחלטה נשוא הערעור שבפני, אין בהן משום חיווי עמדה באשר לאמינותו של המערער מס' 1 או באשר למעשיו.

בית המשפט אכן העיר לגבי דברים שאמר המערער מס' 1 בדיון קודם. אולם דברים אלה, כשלעצמם, אינם יוצרים עילת פסלות. במקום אחר אמרתי:

"מטבע הדברים, מחייב ההליך השיפוטי, כי השופטת לא תדיר עצמה מהתייחסות למתרחש בהליך עד למתן פסק הדין. אך טבעי הוא, כי עם התפתחות המשפט מתפתחת במקביל אצל השופטת עמדה פנימית באשר ליחסה לדברי העדים ולעמדות הצדדים. השופטת שומעת ורואה ומגבשת לעצמה דעה באשר למתרחש בפניה. השופטת אינה צריכה להדחיק דעה זו באשר למתרחש בפניה, ואינה צריכה להמתין עד לסיום המשפט. ההליך השיפוטי הוא הליך רציף ומתפתח. ההתפתחויות באולם המשפט משתקפות במחשבות השופטת, תוך שהיא נוקטת עמדה פנימית כלפי האירועים. רק כך תוכל השופטת בהגיע סיום המשפט לנקוט עמדה בשאלות (המשפטיות והעובדתיות) הניצבות בפניה. ברוב המקרים, יוצרת השופטת לעצמה את התרשמותה הפנימית. אך לעתים היא נותנת לה ביטוי חיצוני. אין בכך כדי לפסול אותה. כל שנדרש הוא, שההתרשמויות והעמדות שהתגבשו אצל השופטת. יהיו בעלות אופי לכאורי בלבד; שדעתה של השופטת תמשיך להיות פתוחה לאפשרות של בחינה מחודשת ושינויים; שהדעה המעוצבת על ידה לא תהא סופית; כי ליבה יהיה פתוח לקלוט רשמים, עובדות ונתונים חדשים; וכי רק בסוף ההליך תבוא ההכרעה הסופית." (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם)

אפשר שבקרב המערערים ובא כוחם אכן התעורר חשש, כי בית המשפט גיבש דעה בעניינם, אולם חשש זה לא יצא מכלל חשש סובייקטיבי ואין הוא עולה כדי אפשרות ממשית אובייקטיבית להיווצרות משוא פנים, אפשרות אשר בהתקיימה תקום עילת פסלות (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250) . אין לומר, כי ההחלטה האמורה מצביעה על כך ש" השופט גיבש

לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור ' )," (בג"צ 2184/94 גלברט נ'

יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 60 5 ).

מטעמים אלה, החלטתי לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ש"ח.