ע"א 4296/08 ציפורה פרידנברג נ. אשר ליסטר

השופט א' גרוניס:

1.

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אחיטוב), בגדרו התקבלה תביעה שהגישו המשיבים נגד המערערים ונדחתה תביעה נגדית שהגישו המערערים נגד המשיבים.

2.

התשתית העובדתית העומדת ביסוד הסכסוך ברובה אינה שנויה במחלוקת. נתאר בתמצית את העובדות הרלוונטיות, כפי שהן פורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערת 3 (להלן - החברה) היא חברה פרטית, אשר היו לה זכויות במגרש באילת, לפי חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) שנחתם בשנת 1988. המערערת 1 היא בעלת המניות העיקרית בחברה וכן דירקטורית ומנהלת שלה (להלן - המערערת). המערער 2, בנה של המערערת, היה מעורב בניהול החברה (להלן - המערער). בשנת 1994 פנו המשיב 1 (להלן - המשיב) ומשה חכם (להלן - חכם) (להלן ביחד - היזמים) לחברה בבקשה לרכוש ממנה את הזכויות במגרש. ביום 26.10.94 או בסמוך לו העבירו היזמים למערערים 2-1 או למי מהם סך של 240,000 דולר, כאשר מתוך סכום זה ניתנו 140,000 דולר על ידי המשיב ואילו 100,000 דולר ניתנו על ידי חכם. ביום 29.12.04 חתמו היזמים והמערערים 2-1 על מסמך שהוכתר "דף הוראות בלתי חוזרות" (להלן - דף ההוראות) אותו הפקידו, בצירוף מספר מעטפות, בידיו הנאמנות של עורך דין יוסף שטבהולץ. בדף ההוראות נכתב כך:

"1. במידה ועד 1.3.95 מנהל מקרקעי ישראל לא יבטל את חוזה הפיתוח בינו לבין [החברה] ולא יקח חזרה את המגרש יש למסור מעטפה מס' 1 ל[מערערים].

2.במידה ועד 1.3.95 מנהל מקרקעי ישראל יבטל את חוזה הפיתוח בינו לבין [החברה] ויקח חזרה את המגרש יש למסור ל[יזמים] את מעטפה מס' 2.

...".

דף ההוראות מתייחס גם למעטפה שלישית, אך זו כנראה לא נמצאה ומכל מקום אין היא רלוונטית לענייננו. לקראת סוף שנת 1994 נוסחו מספר הסכמים בנוגע למגרש, ביניהם הסכם בנייה והסכם קומבינציה. הצדדים חלוקים בשאלה האם הסכמים אלה התגבשו לכדי חוזה מחייב. על פי ההסכמים, היה אמור להיבנות על המגרש בית מלון. הבנייה הייתה אמורה להתבצע על ידי חברת "המעמיס בע"מ" (להלן - המעמיס), אשר המשיב היה בעל עניין בה. במהלך הדיון בפני בית משפט קמא נקלעה המעמיס להליכי פירוק והמשיבה 2, אשר רכשה את זכויותיה של המעמיס, באה בנעליה.

3.

ביום 12.1.95 הודיע המינהל לחברה על ביטול חוזה הפיתוח משום שטרם החלה בנייה במגרש. ביום 9.8.95 פנו היזמים בכתב למערערים בדרישה להשבת הכספים אותם העבירו להם. לטענת המשיב, הפנייה בכתב באה לאחר שהתקיימו שיחות רבות בעל פה בהן נעשה ניסיון למצוא פיתרון למצב, שנוצר עקב אי מתן היתר בנייה וביטול חוזה הפיתוח על ידי המינהל. לטענת המערערים, הם הסכימו להשיב את הכספים שקיבלו, אולם בשל דרישות שונות ומופרזות שהציבו היזמים לא יצא הדבר אל הפועל. ביום 15.11.95 פנו היזמים בכתב לעורך דין שטבהולץ בבקשה לקבל העתקים של מסמכים מסוימים, ביניהם אלו הקשורים להעברת הכספים. ביום 18.6.96 הודיע המינהל לחברה כי החליט להאריך את חוזה הפיתוח בשנתיים נוספות. החברה הודיעה ליזמים ולעורך דין שטבהולץ על התפתחות זו ביום 25.6.96. ביום 11.7.96 שבו היזמים ופנו לעורך דין שטבהולץ בבקשה לקבל העתקים של המסמכים שבידיו, אולם בקשתם לא נענתה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 5.5.98 מכרה החברה את זכויותיה במגרש לצד שלישי.

4.

בתחילת שנת 1998 הגישו היזמים וחברת המעמיס תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד המערערים ונגד עורך דין שטבהולץ. בתביעה התבקש בית המשפט להורות לעורך דין שטבהולץ למסור את המסמכים שהופקדו אצלו בנאמנות לידי היזמים. יוער, כי בשלב מסוים נמחק עורך דין שטבהולץ מן התביעה, בהסכמה, לאחר שהודיע כי אינו נוקט עמדה במחלוקת ויציית לכל הכרעה של בית המשפט. עוד התבקש בית המשפט בגדר התביעה לחייב את המערערים להשיב ליזמים את הכספים שקיבלו ביום 26.10.94, בצירוף ריבית והצמדה בשיעור שפורט. כמו כן, תבעו היזמים לחייב את המערערים בפיצוי מוסכם בסך 100,000 דולר. לצורכי אגרה, הועמד סכום התביעה על סך 2,000,000 ש"ח. לאחר הגשת התביעה הגיעו המערערים וחכם לפשרה, שסיימה את הסכסוך ביניהם. בשנת 1999 הגישה החברה תביעה נגד המשיב ונגד חברת המעמיס. בתביעה נטען, כי היזמים הפרו את ההסכמים שנחתמו והם נושאים באחריות לכך שלא ניתן היתר בנייה לבניית המלון. עוד נטען, כי עקב ההפרה נאלצה החברה למכור את זכויותיה במגרש בסכום נמוך ונגרם לה נזק בסך מיליון דולר. בנוסף לפיצוי בגין נזק זה, תבעו המערערים פיצויים בגין נזקים נוספים שנגרמו להם, לטענתם, וכן פיצוי מוסכם בסך 200,000 דולר. לצורכי אגרה, הועמד סכום התביעה על סך 1,250,000 ש"ח. הדיון בשתי התובענות אוחד.

5.

בשלב מוקדם של הדיון בתביעות הגישו המשיבים בקשה לגילוי ולעיון במסמכים שהופקדו בידי עורך דין שטבהולץ. הבקשה נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק), מן הטעם שהסוגיה של חשיפת המסמכים היא אחת מהשאלות אליהן מתייחסת התביעה. ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת נדחה (כבוד השופטת ה' גרסטל). לאחר שלב ההוכחות, ביקשו המשיבים כי בית המשפט יורה על גילוי המסמכים שבמעטפות נשוא המחלוקת. בית המשפט נעתר לבקשה, ובהחלטה מיום 11.9.07 הורה כי עורך דין שטבהולץ ימסור לבית המשפט ולצדדים העתק של המסמכים הנמצאים במעטפות. וזה תוכן המסמכים שנמצאו במעטפות: במעטפה הראשונה היה הסכם הלוואה על סך 200,000 דולר, בו נרשמו המערערים 2-1 כמלווים והיזמים כלווים. כמו כן, היה במעטפה שטר חוב על סכום זה לטובת המערערים 2-1 עליו היו חתומים היזמים. במעטפה השנייה היה הסכם הלוואה על סך 240,000 דולר, בו נרשמו היזמים כמלווים והמערערים 2-1 כלווים. כמו כן, היה במעטפה שטר חוב על הסכום שנרשם בהסכם ההלוואה, אשר נחתם על ידי המערערים 2-1 לטובת היזמים.

6.

ביום 30.3.08 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אחיטוב). בית המשפט נדרש לשאלת פרשנות התנאים הקבועים בדף ההוראות. לפי ההנחיות הקבועות בדף ההוראות, השאלה איזו מעטפה תימסר ולידי מי תלויה בשאלה האם עד יום 1.3.95 נוצר מצב בו המינהל "יבטל את חוזה הפיתוח" ו"יקח חזרה את המגרש". השאלה שהתעוררה לגביה מחלוקת היא האם מדובר בשני תנאים מצטברים, ונדרש כי המינהל גם יבטל את חוזה הפיתוח וגם ישיב לידיו את החזקה במגרש, או שמדובר בתנאי אחד המוצג בצורות שונות ועיקרו כי חוזה הפיתוח יבוטל. בית המשפט הכריע כי מדובר בתנאי אחד, וכי כוונת הצדדים הייתה שאם יבטל המינהל את חוזה הפיתוח יתקיים התנאי. בית המשפט קבע, כי ביום 1.3.95 לא היה חוזה הפיתוח בתוקף, לאחר שבוטל על ידי המינהל. נדחתה טענת המערערים, כי מחדליהם של היזמים הם שהובילו לכך שחוזה הפיתוח בוטל. בית המשפט קבע, אפוא, כי יש ליתן תוקף למסמכי ההלוואה שהיו במעטפה מס' 2. עוד נקבע, כי ממסמכי ההלוואה ומיתר הנסיבות ניתן ללמוד שהכספים שניתנו למערערים 2-1 הם כספי הלוואה אותה העמידו היזמים למערערים אלה באופן אישי. על כן, חלה על המערערים 2-1 חובה אישית להשיב את ההלוואה. בית המשפט דחה את טענת המשיבה 2, כי חברת המעמיס, אשר משיבה זו באה בנעליה, היא זו שזכאית להשבת כספי ההלוואה. בית המשפט הוסיף ודחה את התביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים, תוך שקבע כי לא התגבש בין הצדדים חוזה מחייב בנוגע לעסקה לבניית המלון וכי מכל מקום לא הוכיחו המערערים שנגרם להם נזק בשל אי מימוש העסקה.

7.

באשר לחיוביהם של המערערים על פי הסכם ההלוואה: כזכור, הסכום שניתן למערערים 2-1 היה 240,000 דולר, כאשר 140,000 דולר ניתנו על ידי המשיב והיתרה בסך 100,000 דולר ניתנה על ידי חכם. מכיוון שהסכסוך בין המערערים לחכם הסתיים בפשרה, הורה בית המשפט כי חובת ההשבה של המערערים 2-1 תתייחס רק לסכום של 140,000 דולר אותו הלווה להם המשיב. לפי סעיף 5 להסכם ההלוואה, מועד פירעון ההלוואה הוא 7 ימים מיום שיידרש פירעונה על ידי המלווה. בית המשפט קבע, כי מועד הפירעון הוא 16.8.95. סעיף 7.1 להסכם קובע כך:

"באם לא ישלם הלווה למלווה תשלום כלשהוא במועדו... מתחייב הלווה לשלם למלווה מיד עם דרישתו הראשונה....ריבית פיגורים בשיעור הריבית שיהא נהוג סמוך למועד פרעון כל סכום כנ"ל בפועל למלווה באחד מחמשת הבנקים הגדולים בישראל, לפי שיקול דעת המלווה... על חריגות מאשראי מוקצב בחשבון חוזר דביטורי (בשקלים חדשים) ובאופן המחושב בבנק בתוספת 20% לשנה".

סעיף 7.2 להסכם קובע, כי הריבית תצטבר מידי 15 יום. בית המשפט קבע, כי את התיבה "בתוספת 20% לשנה" יש לקרוא כמתייחסת לתקופה של 14 ימים בלבד. זאת, שכן מן הראיות עולה שהצדדים הניחו שמדובר בהלוואה לתקופה קצרה שלא תעלה על שבועיים ימים. כלומר, לפי ההסכם, כפי שפירש אותו בית המשפט, במקרה של פיגור בהחזר ההלוואה יחויב הלווה בריבית הנהוגה באחד הבנקים הגדולים בישראל, לפי בחירת המלווה, על חריגה מאשראי בחשבון חוזר דביטורי (להלן - ריבית חריגה בנקאית). לגבי התקופה של 14 הימים הראשונים יעמוד שיעור הריבית על הריבית החריגה הבנקאית בתוספת 20%. סעיף 15 להסכם ההלוואה קובע פיצוי מוסכם למקרה של הפרה בסך 100,000 דולר. בית המשפט חייב את המערערים בתשלום הפיצוי המוסכם, אולם לאור הסכם הפשרה עם חכם העמיד את הפיצוי על השיעור היחסי, היינו על סך 58,333 דולר.

בפסק דינו לא התייחס בית המשפט לסכום המתקבל כתוצאה מן הריבית אותה קבע שיש להשית. לפי תחשיב שהמציא המשיב לאחר מתן פסק הדין (נספח ב' לתיק המוצגים מטעמו), נכון ליום 30.3.08 עומד הסכום שיש להשיב כהחזר ההלוואה על סך 7,746,810 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף את הפיצוי המוסכם עליו הורה בית המשפט, אשר ערכו בשקלים נכון ליום 30.3.08 עומד על סך 205,274 ש"ח. בנוסף, השית בית המשפט על המערערים שכר טרחת עורך דין, אשר לפי התחשיב עומד על סך 51,975 ש"ח, נכון ליום 30.3.08. יצוין, כי לאחר מתן פסק הדין פנו המערערים לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה לגבי מנגנון הריבית. הבקשה נדחתה, תוך שנקבע כי פסק הדין ברור ואינו טעון הבהרה.

8.

בהליך שבפנינו משיגים המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד משיגים הם על החלטת הביניים מיום 11.9.07, אשר התקבלה לאחר שנשמעו הראיות ובה הורה בית המשפט על מסירת העתק מהמסמכים שבמעטפות לצדדים. בערעורם מעלים המערערים שורה של השגות על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. ראשית, חולקים המערערים על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הם נטלו את הכספים כהלוואה אישית. לטענתם, הכספים התקבלו בשם החברה כחלק ממערכת היחסים העסקית בינה לבין היזמים. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי באופן בו פירש את דף ההוראות. לגישתם, ביטול חוזה הפיתוח ונטילת המגרש על ידי המינהל הם שני תנאים נפרדים ומצטברים. מכיוון שהמינהל לא השיב לידיו את החזקה במגרש, ובהמשך אף הסכים להארכת חוזה הפיתוח, הרי לטענת המערערים התקיימה החלופה הראשונה שבדף ההוראות. המערערים משיגים גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מערכת ההסכמים בינם לבין היזמים לא התגבשה לכלל חוזה מחייב. המערערים משמיעים טענות שונות בנוגע לשיעור הריבית עליו הורה בית המשפט. טענה נוספת שמעלים המערערים היא כי פסק דינו של בית המשפט ניתן תוך פגיעה בזכויותיהם הדיוניות. לטענתם, לא ניתנה לבעלי הדין אפשרות להביא ראיות לגבי המסמכים שבמעטפות ובשלב הראיות לא הייתה סוגיית הריבית כלל על הפרק. זאת, שכן תוכן המסמכים שבמעטפות לא נחשף בפני הצדדים ובפני בית המשפט בשלב הבאת הראיות. בית המשפט אף הכריע בסוגיית הריבית, כך טוענים הם, הגם שלמעשה לא ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור ולהביא ראיות לגבי נושא זה.

אנו סבורים, כי בטענה האחרונה, העוסקת במישור הדיוני, יש ממש. משכך, אין אנו נדרשים להכריע בשלב זה ביתר טענות הצדדים. נבהיר את הדברים.

9.

כפי שפורט לעיל, ביום 26.10.94 או בסמוך לו העבירו היזמים למערערים 2-1 סך של 240,000 דולר. אין חולק, כי העברת הכספים נעשתה על רקע העסקה המתרקמת והולכת לבניית מלון, אף שהצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהלוואה אישית שנטלו המערערים 2-1 או בתקבול ראשוני על חשבון העסקה שהם קיבלו עבור החברה. כך או אחרת, הצדדים הסכימו כי אם יתקיימו תנאים מסוימים, אשר יש בהם כדי להצביע על אפשרות לגמר מוצלח של העסקה, יהא על היזמים לשלם סכומים נוספים. אם, לעומת זאת, לא יתקיימו התנאים עליהם הוסכם, יהא על המערערים להשיב את הסכומים שהתקבלו. עד כאן הדברים לכאורה ברורים. סביר אף להניח, כי הצדדים חפצו בהעלאת הסכמותיהם על הכתב. אולם, תחת שייעשו הדברים בפשטות ובשקיפות, בחרו הצדדים, בנסיבות שלא הובהרו עד תומן, במנגנון נפתל ועקלקל לביטוי הסכמותיהם. לכאורה, בסיטואציה שנוצרה לא היה פשוט מכתיבת חוזה, בו יפורט באלו נסיבות תחול על היזמים חובה לשלם סכומים נוספים ובאילו נסיבות תחול על המערערים החובה להשיב את הכספים שקיבלו. בחוזה כאמור ניתן להסדיר גם סוגיות כגון ריבית, פיצויים מוסכמים וכדומה. תחת זאת, בחרו הצדדים ליצור מערכת חוזית כפולה, בגדרה נחתמו שני חוזים שהושמו במעטפות סגורות, ונכרת חוזה נוסף העוסק בשאלה איזה חוזה יימסר ולמי. אין זה ברור מהם היתרונות שביקשו הצדדים להפיק ממבנה חוזי זה והעניין כולו מעורר תהייה ותמיהה.

10.

יהיו אשר יהיו הטעמים לעיצוב המערכת החוזית כפי שעוצבה, המשמעות היא שנוצר מצב לפיו במהלך שלב ההוכחות היו הצדדים בעיוורון חלקי. דף ההוראות היה לנגד עיני הצדדים, אולם לא תוכן החוזים שנמצאו במעטפות. אין לכחד, כי האחראים העיקריים לכך הם המערערים, אשר התנגדו לחשיפת המסמכים בשלב הליכי הגילוי. אולם, בכך אין כדי לשנות מן התוצאה לפיה לא הייתה לצדדים אפשרות לחקור עדים ולהביא ראיות בכל הנוגע לשני הסכמי ההלוואה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכיל קביעות המתבססות על נוסחם של הסכמי ההלוואה, בלא שהסכמים אלו היו חלק מן המערכת העובדתית שהוגשו לגביה ראיות. בין היתר, אמורים הדברים לגבי קביעת שיעור הריבית. אולם ההסתמכות על נוסח ההסכמים אינה מוגבלת לעניין זה. כך, קביעתו של בית המשפט לפיה הכספים התקבלו על ידי המערערים 2-1 כהלוואה אישית מתבססת, בין היתר, על נוסח הסכמי ההלוואה (פיסקה 13 לפסק הדין). לצדדים הייתה אומנם הזדמנות להתייחס להסכמי ההלוואה בגדר הסיכומים שהגישו בערכאה קמא, אולם אין בכך משום תחליף ראוי לאפשרות לחקור ולהביא ראיות. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר בוודאות כי אילו ניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס לנוסח הסכם ההלוואה בשלב הראיות לא הייתה לכך השפעה. בהקשר זה נזכיר, כי בית המשפט המחוזי פירש את הסכם ההלוואה באופן שהתוספת של 20% ריבית, מעבר לריבית החריגה הבנקאית, תחול רק לגבי 14 הימים הראשונים. פרשנות זו התבססה על כוונת הצדדים, אותה הסיק בית המשפט מן העדויות. כלומר, גם לגישתו של בית המשפט הפרשנות של הסכם ההלוואה אינה מנותקת מן הנסיבות בהן נכרתו ההסכמים. בנסיבות אלה, סבורים אנו כי לא היה מקום למתן הכרעה אופרטיבית אשר נסמכת, בין היתר, על פרשנות הסכם ההלוואה, כאשר לא ניתנה הזדמנות להביא ראיות בקשר להסכם זה. נוסיף, כי נראה שיש מקום לבחון גם את השאלה מה היו הנסיבות שבגינן נקבע המנגנון הפתלתל של השמת הסכמי ההלוואה במעטפות והפקדתם בנאמנות בידי עורך דין שטבהולץ, והאם עשויה להיות להן השלכה על עצם החיוב שהושת על המערערים, על שיעור הריבית ועל סכום הפסק.

11.

אין מנוס מהשבת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם מתן החלטה משלימה. בית המשפט יאפשר לצדדים להגיש ראיות נוספות ולחקור עדים פעם נוספת. כמובן, שאין באמור כדי לשלול מבית המשפט את הסמכויות הניהוליות-דיוניות הנתונות בידיו, כולל קטיעת קו חקירה שאינו רלוונטי. לאחר שמיעת הראיות ומתן אפשרות להגיש סיכומים קצרים, ייתן בית המשפט המחוזי החלטה משלימה. בגדר החלטה זו רשאי בית המשפט לשנות מפסק דינו המקורי, אם ימצא לנכון לעשות כן. לאחר שתינתן החלטה משלימה כאמור, תימסר על כך הודעה לבית משפט זה ואז יוחלט כיצד יימשך הטיפול בערעור וכיצד יוכל צד מעוניין להשיג על ההחלטה המשלימה.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.